גואנו
גוּאָנוֹ (בספרדית: Guano) הוא השם הקיבוצי שניתן ללשלשת של עופות ימיים ולגללים של עטלפים וכלבי ים. מקור המילה הספרדית מהמילה Wanu בקצ'ואה, שפת האינקה, שפירושה "לשלשת של עופות ימיים".[1] המונח "גואנו" משמש גם לתיאור זבל אורגני שמקורו בדיג. בשימוש כזבל, הגואנו הוא דשן פורה ביותר בשל תכולה גבוהה של חנקות, זרחות ואשלגן - חומרי מזון חיוניים להתפתחות צמחים. למסחר בגואנו במאה ה-19 היה תפקיד מרכזי בהתפתחות שיטות החקלאות האינטנסיבית המודרניות, והוביל להשתלטות של מדינות ואנשים פרטיים על איים נידחים ברחבי העולם ששימשו מושבות לעופות. ניצול הגואנו הביא במהלך המאה ה-20 להכרה בצורך לשמר את העופות מייצרי הגואנו, ויושמו תוכניות שנועדו להגנתם. עם הגידול שחל בפופולריות של מזון אורגני חל גם גידול בביקוש לגואנו, המשמש בחקלאות אורגנית כתחליף לדשן הכימי.[2]
במערות בהן שוכנים עטלפים, מצטברות לעיתים ערימות גדולות של גואנו. הן מהוות גומחה אקולוגית עבור יצורים רבים, בהם עכבישים, תיקנים ופרוקי-רגליים אחרים. ערימות אלו פולטות צחנה גדולה (כתוצאה מתהליכי הפירוק והחמצון של הגואנו), עד שיש מערות שמחייבות שימוש בבגדים ובציוד מתאים על מנת להיכנס ולחקור אותן.
שימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחקלאות ובגינון משתמשים בגואנו למספר מטרות. השימוש העיקרי הוא כחומר דישון שמשפר איכות הקרקע ולטיפול במדשאות. כמו כן, משתמשים בגואנו בתור קוטל פטריות (פונגיציד)[3] וכקוטל נמטודות.[4]
בנוסף, משמש הגואנו כמאיץ תהליכי הדשנה. החומרים האקטיביים שבו והמיקרואורגניזמים מזרזים ריקבון.[1]
תיאור ותפוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגואנו הוא הדשן הטבעי היעיל ביותר. הוא מכיל חנקן, זרחן ואשלגן, שלושת היסודות העיקריים שחסרונם מגביל את התפתחות הצמח. לכן קרקע ענייה בחומרים אורגניים הופכת פורייה יותר בתוספת הגואנו. אחוז החנקן שבו (8%–15%)[5] הוא פי שלושה עד פי חמישה מאשר בזבל בהמות רגיל (3%).[6] החנקן מופיע בגואנו כאמוניה (NH3) וחומצת שתן (C5H4N4O3), הזרחן כחומצה זרחתית (H3PO4) והאשלגן כאשלגן חנקתי (KNO3). הגואנו מכיל גם חומצה פחמתית (H2CO3), וחומצה אוקסלית (H2C2O4).
ריכוז החנקות הגבוה הפך את הגואנו למוצר שניתן לייצר ממנו חומרי נפץ.
גואנו נאסף באיים שונים באוקיינוס השקט (למשל נאורו, בצורת זרחה שמקורה כנראה גואנו) וגם באיים באוקיינוסים אחרים (למשל האי חואן דה נובה שבין מדגסקר למוזמביק באוקיינוס ההודי). איים אלה משמשים אתרי קינון נרחבים למושבות עופות ים במשך מאות שנים, והצטבר בהם גואנו בשכבה בעומק של מטרים רבים.
הגואנו האיכותי ביותר מצוי בסדרה של איים מול חופי פרו. אלה הם איים צחיחים וסלעיים. צמחייה אינה גדלה באיים אלה, משום שכמעט לא יורד בהם גשם. האיים המרכזיים הם קבוצת איי צ'ינצ'ה (Islas Chincha), בהם האי הגדול ביותר הוא צ'ינצ'ה נורטה (Isla Chincha Norte), קבוצת איי בייסטס (Islas Ballestas), קבוצת איי לובוס דה אפוורה (Islas Lobos de Afuera), האי לובוס דה טיירה (Isla Lobos de Tierra), האי מכבי (Isla Macabi) וקבוצת איי גואנייפה (Islas Guañape).
הסיבה לאיכותו של הגואנו הפרואני נעוצה בתנאי האקלים המיוחדים של החוף הפרואני. זרם הומבולדט (הידוע גם כזרם פרו), המביא את מימיה הקרים של יבשת אנטארקטיקה לחופי פרו, יוצר תבנית אקלים ייחודית שבה הצירוף של מים קרים ואוויר חם מונע ירידת גשמים בחלק זה של העולם. בשל היעדר הגשמים על האיים שלחוף פרו, לשלשת הציפורים המתאספת "נאפית" באוויר היבש ובכך נמנע מהחנקות שבלשלשת להתמוסס ולהיעלם. גורם נוסף התורם ליעילות הגואנו הפרואני הוא שמקורו בעופות אוכלי דגים. נחילי הדגים העצומים (בעיקר עפיין פרואני), שניזונים מהפלנקטון העשיר שבזרם הומבולדט, גרמו להגירה של עופות וכלבי ים רבים לאיים. עופות הים החלו לקנן באיים אלו בשל ההגנה היחסית בפני טורפים. במרוצת מאות ואלפי שנים, ובשל תנאי האקלים שהוסברו לעיל, הצטברו באיים עתודות גואנו שהגיעו לעומק שבין 30 ל־50 מטרים. יצרני הגואנו העיקריים הם עופות ממיני הקורמורנים - קורמורן גוואנאי (Phalacrocorax bouganvillii) הוא יצרן הגואנו החשוב ביותר, השקנאים, בעיקר שקנאי פרואני ומיני הסולה, בעיקר סולה פרואנית.[7][8] מעריכים כי עופות אלה, המצויים במושבות שבהן עד מיליון פרטים, מייצרים כ־11,000 טון גואנו לשנה.[9]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עדויות ארכאולוגיות מוכיחות שהגואנו היה בשימוש נרחב אצל ילידי אמריקה הלטינית, מאות שנים לפני הכיבוש הספרדי, כדשן שנועד להגביר את תפוקת היבולים.[10] מקור המילה הספרדית גואנו הוא מהמילה "ואנו" (Wanu) שפירושה בקצ'ואה, שפת האינקה, "לשלשת של עופות ימיים או של עטלפים". ממשל האינקה העריך מאוד את הגואנו וחילק את האיים שבהם הצטבר בין המחוזות השונים, וקבע בצו מתי והיכן אפשר לאסוף את הגואנו. חוקי האינקה אסרו על הריגת עופות מקננים או הפרעה לקינון, עבירות שעונשן היה מוות.[11][12]
על אף זאת, לא הייתה התועלת של הגואנו כדשן ידועה באירופה עד המאה ה-19. החיפוש הנמרץ אחר גואנו החל בשל הצורך בהשגת יבולים גדולים יותר. חקלאים, במיוחד אלה שעיבדו את השדות המדולדלים של חלקה המזרחי של ארצות הברית, גילו שלשלשת ציפורים מגדילה באורח ניכר את כמות היבולים. תגלית זו יצרה ביקוש לגואנו לאורך כל חוף האוקיינוס האטלנטי. בתחילה כרו את הגואנו מאתרים מקומיים שבצפון קרוליינה ובמדינות הדרום. כשהשימוש בגואנו התרחב, חיפשו האגרונומים את ההסבר לאופן פעולתו. המדענים העלו את ההשערה שיעילותו של הגואנו תלויה בכמות החנקות שנותרו במוצר, ולכן טיב הגואנו תלוי בריכוז החנקות שבו. עד מהרה התברר כי גואנו שנכרה באקלימים יבשים במיוחד (ולכן הגשם לא שטף את החנקות) היה באיכות טובה יותר מגואנו שמקורו באקלים לח, ולכן הגואנו באיכות הטובה ביותר, ואף היקר ביותר, מצוי דווקא מחוץ לאירופה או ארצות הברית. סדרה של משלחות מחקר החלה לאתר מקומות בהם קיים גואנו איכותי.
בנובמבר 1802 נתקל חוקר הטבע ומגלה הארצות הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט בגואנו בקייאו שבפרו והחל לחקור את תכונותיו כדשן. הוא חזר לאירופה ב-1804 והביא מפרו דוגמאות מהגואנו אותן נתן לצמד הכימאים הצרפתים אנטואן פורקרואה (Antoine François, comte de Fourcroy; 1809-1755) ולואי-ניקולה ווקלן. השניים חקרו את תכונותיו הכימיות של הגואנו ופרסמו את התוצאות ב-Annales de Chimie. אף על פי שהמדענים באירופה כבר ידעו על איכותו של הגואנו כדשן לא נעשה שימוש מעשי בגואנו עד 1824. באותה שנה קיבל עורך כתב העת American Farmer ("החוואי האמריקני") שתי חביות של גואנו. הוא שלח דוגמאות לכמה אנשים ואחד מהם, מושל מדינת מרילנד, הכריז לאחר בדיקה "זהו הזבל החזק ביותר אותו ראה מימיו בהשפעה על גידול תירס".[12] גם אז עדיין לא החל שימוש נרחב בגואנו עד 1840, כש-20 חביות גואנו הגיעו לבריטניה, מדינה שבה הכירו היטב את תופעת השדות המדולדלים עקב חקלאות אינטנסיבית, וההשפעה שלהם על תנובת היבולים הייתה כה מכרעת עד שבין השנים 1841 ל-1857 יבאה בריטניה מעל ל-2 מיליון טון של דשן גואנו.[12]
כמה היסטוריונים מייחסים את הפופולריות של הגואנו החל משנה זו לספר "הכימיה האורגנית ויישומה בחקלאות ובפיזיולוגיה" (Die organische Chemie in ihrer Anwendung auf Agricultur und Physiologie) שכתב יוסטוס פון ליביג ויצא לאור ב-1840.[13][14] ליביג, כימאי גרמני הנחשב לאחד מגדולי הכימאים של המאה ה-19 ואחד מראשוני תעשיית הדשן הכימי כתב במהדורות הראשונות של הספר כי ”ניסיונות ביעילות דשן זה באנגליה לא שוכפלו באופן מספק על מנת לאפשר לנו לשפוט האם הייתה או לא הייתה הגזמה בתכונותיו”.[14] עם השנים השתנתה דעתו והוא הסכים כי הגואנו הוא ”אחד האמצעים האמינים להגברת התנובה של תירס ובשר”, עם זאת, הוא הסתייג מהשימוש המוגזם שנעשה בו בבריטניה. ב-1863 הוא כתב כי אף שהגואנו הוא "תערובת יוצאת דופן", הוא איננו דשן מאוזן וחסרים בו חומרי מזון חיוניים וכי השימוש הבלעדי בו עלול לדלל את הקרקע. ליביג גם הצביע על העובדה שבקצב השימוש הנוכחי עתיד הגואנו להיגמר וניבא ש"מלחמות עקובות מדם התחילו בגלל סיבות חשובות פחות".[15] בשנת 1846 התגלתה לראשונה התרכובת גואנין בגואנו (ומכאן שמה), אך רק בסביבות 1880 היא קושרה לחומצות הגרעין (שרק ב-1944 התברר שהן אבני היסוד של החומר התורשתי).[16]
עידן הגואנו בפרו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרו השיגה את עצמאותה מספרד במלחמה שנמשכה בין 1822 ל-1825 אותה מימנה באמצעות הלוואות באירופה, בעיקר מבנקים באנגליה. עם סיום המלחמה הכריזה פרו על חדלות פירעון של ההלוואות שלקחה. לפני מלחמת העצמאות הייתה פרו בלב האימפריה הספרדית באמריקה הדרומית ולימה שגשגה בהיותה המרכז המנהלי של האימפריה. עם סיום המלחמה התחלקה אמריקה הדרומית למספר מדינות ופרו נאלצה למצוא מקורות הכנסה חדשים. למזלה גילו אז האירופאים, ובראשם הבריטים, את היתרונות של הגואנו כדשן. לאחר הצלחת המשלוחים הראשונים מפרו לאנגליה, שהיו מיזם משותף של סוחרים בריטים ופרואנים, הפכה בריטניה לשוק העיקרי לגואנו במאה ה-19, ולמקור מימון עיקרי לכלכלה הפרואנית. עם זאת, הבנקים בבריטניה לא שכחו את החובות של הפרואנים ממלחמת העצמאות והמסחר בגואנו סיפק להם מנוף לתבוע את החזרתו. ב-1849 הסכימה פרו להשיב את החוב תוך התבססות על מכירת גואנו באירופה.
על מנת להשיג רווח מקסימלי, הפעילה ממשלת פרו את תהליך מכירת הגואנו כמונופול ממשלתי שבו נמכר הגואנו במשגור, כלומר הגואנו היה שייך לפרו עד נקודת הזמן שבו נמכר לצרכנים הסופיים באירופה או באמריקה הצפונית. הסוחרים שהובילו את הגואנו קיבלו עמלה על המכירה. הממשלה הפרואנית לקחה על עצמה את הסיכונים בשיטה זו משום שהאמינה כי כך תוכל לשלוט הן בכמות והן במחיר. הבעיה בשיטה זו הייתה פער הזמנים הגדול בין המשלוח מפרו לבין המכירה וגם שלסוחרים לא היה תמריץ למכור את הגואנו מיד. יותר מכך, התברר לסוחרים שככל שהתמהמהו יותר במכירת הגואנו כך הרוויחו יותר, משום שבגלל המצוקה הכספית החלה פרו ללוות מהם כספים כמקדמות, והחזירה להם את ההלוואה בתוספת ריבית מהמכירה בפועל. בשנות ה-60 של המאה ה-19 כבר הרוויחו הסוחרים יותר מהלוואות אלו מאשר מעמלת מכירת הגואנו.
מרבית הסוחרים היו חברות מסחר אירופאיות, בייחוד חברת גיבס ובניו (Gibbs and Sons), שעד שפרשה מעסקי מכירת הגואנו ב-1861 טיפלה במרבית השווקים החשובים. סוחרים פרואנים ניסו להתחרות בסוחרים האירופאים, אך לא היה ברשותם ההון הדרוש לרכישת ספינות, לנהל סוכנויות באירופה, וחשוב מכך, ההון על מנת להלוות את המקדמות לממשלת פרו. ממשלת פרו אומנם העבירה ב-1850 חוק שנתן קדימות לסוחרים פרואנים במסחר בגואנו, אבל הסוחרים האירופאים המשיכו לשלוט בשוק באמצעות הקמת שותפויות עם פרואנים.
ב-1854 ביצע הנשיא רמון קסטייה (Ramón Castilla y Marquesado) סדרה של רפורמות כלכליות שנועדו לשפר את התנאים החברתיים: ביטול העבדות ותשלום לסוחרי העבדים בגין כל עבד ששחררו, ביטול מס גולגולת על האינדיאנים והקלה במכסים. רפורמות אלו השפיעו על הכלכלה הפרואנית לרעה. מס הגולגולת היווה כ-40% מהכנסתה של הממשלה ואובדנו גרם להסתמכות גוברת על הגואנו כמקור הכנסה, וב-1857 הגיעו כשלושה רבעים מהכנסותיה של פרו ממכירת הגואנו. בנוסף, היווה מס הגולגולת תמריץ לאינדיאנים לייצר מזון למכירה בערים וביטולו גרם לירידה בתפוקה החקלאית ולמחסור במזון בערים. התשלומים העצומים לסוחרי העבדים גרמו לאינפלציה והם השקיעו את כספם במסחר בגואנו שהרווח ממנו הגיע במטבע חוץ. באמצעות הכנסות אלו יכלו הסוחרים לייבא מוצרים מאירופה ובכך נפגעו היצרנים המקומיים. התוצאה הייתה מהומות ופשע גואה בערים.
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 החליטה ספרד להתערב במסחר הרווחי בגואנו. תוך ניצול אירוע שבו נהרג אזרח ספרדי שהתגורר בפרו בקטטה שהתרחשה באסיינדה טלמבו (Talambó), אירוע שקיבל את השם "תקרית טלמבו". בעקבותיה דרש אדמירל ספרדי, שפיקד אז על שייטת שערכה ביקור בנמלי המדינות שלחוף האוקיינוס השקט, את התנצלותה של פרו. סירובה של פרו להתנצל בנימוק כי מדובר באירוע משטרתי פנימי שיידון במערכת המשפט עורר את הספרדים לשלוח במרץ 1864 נציג, תחת מינוי קולוניאלי של גובה מיסים, לגבות חובות ישנים של פרו לספרד מתקופת מלחמת העצמאות של פרו. ב-14 באפריל 1864 השתלטה המשלחת הימית הספרדית על איי צ'ינצ'ה העשירים בגואנו, שהיו שייכים לפרו, בתואנה כי הדבר מהווה תשלום על החוב הפרואני לספרד. צ'ילה שלא ראתה בעין יפה את הפעילות הספרדית בפרו הכריזה מלחמה על ספרד ב-24 בספטמבר 1865. אירוע זה מסמן את תחילתה הרשמית של מלחמת ספרד–אמריקה הדרומית (Guerra Hispano-Sudamericana), המכונה גם "מלחמת איי צ'ינצ'ה" (Guerra de las Islas Chincha).
בתחילת דצמבר 1865 נחתם הסכם צבאי בין צ'ילה ופרו ובאמצע ינואר 1866 הכריזה גם פרו מלחמה על ספרד. ב-31 בינואר 1866 הפגיז הצי הספרדי את נמל ולפראיסו, שרף את העיר והשמיד את צי הסוחר הצ'יליאני. מעט לאחר מכן, ב-7 בפברואר 1866, התעמתו הציים בקרב אבטאו (Abtao), אולם לאחר מספר מטחים הדדיים לא הגיעו לכדי קרב של ממש. הספרדים פנו לנמל קייאו הפרואני המבוצר. בו בזמן הצטרפו גם אקוודור ובוליביה לברית כנגד ספרד, והצי המשותף הועמד תחת פיקודו של איש הצבא והנשיא הצ'יליאני לשעבר בלנקו אנקלדה. ב-2 במאי 1866 התחולל קרב קייאו, אולם הוא לא הוכרע צבאית בצורה ברורה. לאחר הפגזת הנמל נסוגו הספרדים ובכך הסתיים העימות.
ב-1868 חולל נשיא פרו החדש, חוזה בלטה (José Balta y Montero) בעזרת שר האוצר שלו, ניקולס דה פירולה (José Nicolás Baltasar Fernández de Piérola y Villena), שינוי מוחלט בכללי הסחר בגואנו. הוא הודיע כי הממשלה תמכור בפרו באמצעות חוזה שני מיליון טון גואנו לחברה שתמכור את הגואנו באירופה ותעביר לממשלה תשלומים חודשיים קבועים. בנוסף אמורה גם החברה שתיבחר לשלם את הריבית על החוב החיצוני של פרו. חברות המסחר הקיימות, שעשו הון משיטת המכר המותנה, ושהבינו כי התוכנית החדשה תפגע ברווחיהם, סירבו להשתתף בתוכנית המוצעת מתוך כוונה להכשילה. משום כך שלח הנשיא סוכנים לאירופה והם חזרו עם שלוש הצעות. מביניהן נבחרה ההצעה של "האחים דרייפוס" (Dreyfus Frères), חברת מסחר לטקסטיל מצרפת בבעלות שלושה אחים יהודים. בראשה עמד אוגיסט דרייפוס (Auguste Dreyfus), שהתגורר החל מ-1856 במשך כמה שנים בלימה כשניהל שם את המסחר בטקסטיל, והתנצר שם לפני נישואיו. החוזה דרש הון התחלתי רב ודרייפוס הקים לצורך כך חברה חדשה בשם "סינדיקט הגואנו" (Syndicat Guano), שגייסה 60 מיליון פרנק, בין השאר בעזרת הבנק סוסייטה ז'נרל. החוזה בין ממשלת פרו לסינדיקט נחתם ב-5 ביולי 1869, על אף ניסיונות של הסוחרים הקיימים לחסום אותו בפרלמנט ובבית המשפט העליון. דרייפוס פנה לסוחרים והציע להם להשתתף, אך הם סירבו והמשיכו בניסיונותיהם להכשיל אותו. בין השאר סירבו הבנקים המקומיים ששיתפו אתם פעולה להעביר תשלומים מהסינדיקט לממשלת פרו, ודרייפוס נאלץ לשלוח מטילי זהב מסן פרנסיסקו כתחליף. פעולות אלו גרמו לדרייפוס להקים בנק משלו בלימה ב-1872.
בתחילה, נראה היה כי השינוי בשיטת השיווק נוחל הצלחה גדולה. פרו החלה לשלם בחזרה חלק מחובותיה וחברת האחים דרייפוס מונתה לנציגים בענייני כספים של ממשלת פרו באירופה, וביוני 1870 הצליח הסינדיקט בעזרת שיתוף פעולה עם בנקאי מלונדון לארגן עבור ממשלת פרו הלוואת ענק בסכום של כ-12 מיליון דולרים שנועדה לממן בניית מסילת ברזל שנועדה לפתוח את פנים המדינה להתפתחות כלכלית. הצלחת קבלת ההלוואה הגבירה את התיאבון של ממשלת פרו וב-1872 היא החליטה לנסות לקבל הלוואה נוספת בסכום של 36 מיליון לירות שטרלינג שנועדה לבניית נמל חדש בנוסף לנמל קייאו העמוס, בניית מסילת ברזל דרך האנדים, ולתשלום חובות קודמים. אלא שהפעם היה הציבור באירופה חשדן בנוגע לניהול ענייניה הפיננסיים של פרו, ועד מרץ 1872 הוצעו רק כמיליון דולרים.
במקביל, צצו בעיתונים באירופה שמועות שהפרואנים כרו כמעט כל הגואנו באיכות טובה, והאירופאים לא האמינו, ובצדק, לניסיונות ההכחשה של ממשלת פרו. בפועל, נוצלו המרבצים הטובים ביותר של גואנו באיי צ'ינצ'ה כמעט עד תומם, ופעילויות הכרייה שהתנהלו במשך כל השנה הרסו את אתרי הקינון, ומנעו את חידוש המלאי. החלו לצוץ טענות על שינויים גדולים באיכות הגואנו והחלו להופיע דשנים מתחרים בשוק. עקב כך נאלצה ממשלת פרו לקבוע סולם מחירים בהתאם לתכולת החנקן בגואנו, עובדה שחיזקה את השמועות בדבר הידלדלות הגואנו. עם זאת, למרות מספר רב של דשנים מתחרים (זבל, אשלג, פוספטים, סופר-פוספטים) המשיך הגואנו מפרו למשול בכיפה עד שנות ה-70 של המאה ה-19 עד אשר היבוא של מלחת מצ'ילה ומבוליביה לאירופה גדל בצורה משמעותית.
בינתיים נקלע סינדיקט הגואנו לקשיים. החתימה על החוזה הייתה ב-1869, אבל הסוחרים הקודמים החזיקו במלאי גדול של גואנו ורק בדצמבר 1872 יכול היה הסינדיקט לכפות את המונופול על הגואנו, אבל את התשלומים החודשיים לממשלת פרו היה חייב לשלם מחתימת החוזה, והסינדיקט החל לסבול מקשיי נזילות. בנוסף, היה הנשיא החדש של פרו, מנואל פרדו (Manuel Pardo), קשור לסוחרים והתנגד בעבר לקשר עם הסינדיקט, והוא דרש את הגדלת התשלומים. השותפים בסינדיקט היו חלוקים בשאלה אם לדבוק בתנאי החוזה או להיענות לדרישה. העוינות בין הממשלה לסינדיקט הובילה לעימות גלוי והממשלה הפרואנית הפסיקה את המשלוחים עד חתימת הסכם חדש באפריל 1874 שהוגבל עד לינואר 1876.
ממשלת פרו לא חידשה את ההסכם עם סינדיקט הגואנו, והלה הפסיק בסוף 1875 לשלם את הריבית על החוב החיצוני של פרו שעמד על 32 מיליון, ופרו הכריזה שוב על חדלות פירעון. הממשלה בפרו חיפשה לחדש את החוזה עם חברה חדשה, אבל הדיונים בנושא הסתבכו בשל טענת הלווים לממשלת פרו, מרביתם בריטים, שהגואנו שייך להם כיוון שניתן כעירבון על ההלוואה. בסופו של דבר הוקם סינדיקט בריטי-פרואני "חברת הגואנו הפרואנית" (Peruvian Guano company), אבל לסינדיקט הגואנו היה עדיין מלאי של חצי מיליון טון גואנו, ופתאום היו בשוק שני גורמים מתחרים שמכרו גואנו. בינתיים צץ מדרום איום על הגואנו כדשן המוביל, המלחת.
במהלך השליש השלישי של המאה ה-19, פעלו חברות צ'יליאניות במדבר אטקמה, כולל בחלקיו הבוליביאניים והפרואניים, והפיקו מלחת וגואנו בהתאם להסכמים בין המדינות. פרו ובוליביה לא ראו את ההתפשטות הצ'יליאנית בעין יפה ובשנת 1873 כרתו ברית סודית. בשנת 1875 הלאימה פרו את תעשיית המלחת, ובכך פגעה בחברות הצ'יליאניות, ובשנת 1878 הפרה בוליביה את הסכמיה עם צ'ילה והעלתה את המיסים על ייצוא המלחת. בראשית 1879 אסרה בוליביה את ייצוא המלחת בידי הצ'יליאנים, צ'ילה שלחה את חיל הים הצ'יליאני לאזור, ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם בוליביה וב-14 בפברואר כבשה את העיירה אנטופגסטה, בה היו למעלה משלושת רבעי תושביה צ'יליאנים, והכריזה חד צדדית על קו גבול חדש בין המדינות. שבועיים לאחר מכן, ב-1 במרץ, הכריזה בוליביה מלחמה על צ'ילה. פרו הציעה לתווך בין הנצים אולם כאשר נודע לצ'ילה אודות ההסכם הבוליביאני-פרואני הסודי, היא סירבה לתיווך, תבעה את שבירת ההסכם, וכשלא נענתה - הכריזה מלחמה גם על פרו. החלה מלחמת האוקיינוס השקט (Guerra del Pacífico).
צ'ילה השתלטה על מרבצי הגואנו בחודש הראשון של המלחמה בת ארבע השנים, ובכך ניתקה את פרו ממקור הכנסתה העיקרית. בוליביה ופרו הובסו במלחמה, במהלכה כבשו הצ'יליאנים את לימה. ב-20 באוקטובר 1883 חתמו הפרואנים על הסכם שלום המכונה הסכם אנקון (Tratado de Ancón) שבו העבירו לצ'ילה את האזורים טרפקה (Trapacá), טאקנה (Tacna) ואריקה (Arica). טאקנה הוחזרה לפרואנים בהסכם ב-1929. שנה אחר כך נאלצה גם בוליביה לחתום על הסכם שלום שבו איבדה את המוצא שלה לים, מחוז אנטפגוסטה.
היה זה סוף עידן הגואנו בפרו. פרו אומנם חתמה על חוזה חדש עם חברה צרפתית נוספת, "החברה המסחרית והפיננסית של הפסיפיק" (Compagnie Financière et Commerciale de la Pacifique), אבל בכך נוסף שחקן שלישי בשוק מוכרי הגואנו, שמחירו צנח בלאו הכי גם בגלל התחרות מול המלחת. פרו נאלצה להתמודד עם כמה גורמים להם הייתה חייבת כסף, בהם סינדיקט הגואנו, ובעלי איגרות החוב שעליהן הכריזה חדלות פירעון. החל מערכה משפטית ארוכה ובסופו של דבר נאלצה פרו להתפשר עם בעלי החוב החזקים ביותר, בעלי איגרות החוב שיוצגו על ידי הסוחר מייקל גרייס (Michael Grace). חוזה גרייס (Grace Contract) נחתם באוקטובר 1889 ובו, בין השאר, העבירה פרו את הבעלות על מערכת הרכבות בפרו לחברה חדשה שהקימו בעלי איגרות החוב למשך 66 שנים. בעלי החוב האחרים, בהם סינדיקט הגואנו, פנו לערכאות בוררות בינלאומיות בלוזאן ב-1901 ובבית הדין הבינלאומי לצדק ב-1921, שחייבו את פרו לשלם חלק מחובה.
משערים שבמהלך תור הזהב של הגואנו בפרו, בשנים 1840-1880, כרו הפרואנים יותר מ־20,000,000 טון של גואנו ליצוא, שהכניסו להם כשני מיליארד דולר. עם זאת, בסוף העשור הראשון של המאה העשרים התדלדלו עתודות הגואנו של פרו בצורה חריפה, וסיפקו רק כ־48,000 טון לשנה.
עידן הגואנו בפרו הסתיים בפשיטת רגל כלכלית שבסופה היו משאבים רבים של כלכלת פרו בידיהם של חברות זרות שפעלו על פי האינטרס של בעלי המניות הבריטים שלהם.[17]
עבדים וקולים
[עריכת קוד מקור | עריכה]העבודה באיי הגואנו הייתה עבודה קשה שהייתה כרוכה גם בסיכוני בריאות. הכרייה התבצעה באקלים חם בסביבה מדברית בתוך ענני האבק הצהוב בעל ריח האמוניה שהיתמרו בשל פעולות הכרייה, שיש שדימו אותם לסצנה מהגיהנום.[18] לכן התקשו חברות הגואנו למצוא עובדים. החברות פנו לשני מקורות של כוח אדם זול: עובדי כפיים בשכר נמוך שמוצאם מסין, אשר כונו "קולים", ועבדים.
הקבוצה הראשונה בת 79 עובדים סיניים הגיעה לפרו ב-1849, ועם סיום המסחר בגואנו כרבע המאה לאחר מכן "יובאו" למעלה מ-100,000 מבני ארצם לפרו. לא כולם הועסקו בכריית הגואנו, חלקם עסק בהקמת מסילת הברזל, וחלקם במטעי הסוכר והכותנה, אבל אלו שהועסקו בכריית הגואנו סבלו במיוחד והיו לא מעט מקרים של התאבדויות בקרב העובדים. בעקבות מקרים אלו עצרה הממשלה הפרואנית את ייבוא העובדים בין 1856 ל-1861 והחוזים החדשים שנחתמו עם העובדים בשנות ה-60 של המאה ה-19 כללו סעיפים האוסרים על עבודה במכרות הגואנו שלא תמיד כובדו.[18] מורשת העובדים הסינים בפרו בולטת בקהילה של יוצאי סין המוערכת בין 1.3 מיליון ל-1.6 מיליון המהווים בין 3% ל-4% מתושבי פרו.[19]
אחד המקרים הידועים לשמצה הקשור לעבדים באיי הגואנו אירע בשנת 1862 כאשר ספינות סוחרי עבדים פרואנים פשטו על אי הפסחא ושבו כ־1,000 איש לעבודה במכרות הגואנו. שנה אחר כך, כשהשלטונות הפרואנים נאלצו, בלחץ הבישוף של טהיטי, להחזיר את התושבים לאי, נותרו בחיים רק 100 מהם, ורובם מתו בדרך חזרה לאי ממחלת האבעבועות השחורות.
חוק איי הגואנו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-19 החל מחירו של הגואנו הפרואני לעלות, בשל איכותו המעולה. הביקוש הגובר לגואנו, מחקלאים אמריקאים, בריטים ואירופאים, עודד את הממשלה הפרואנית להעלות את המס על מקור העושר החדש שנתגלה. הבריטים, בהבינם כי כמות הגואנו היא סופית ולפיכך סופיים גם הרווחים מהמסחר בו, בקשו וקיבלו מממשלת פרו מונופול על כריית הגואנו ויצואו. פעולה זו הפכה את האמריקנים ללקוחות של הבריטים. החקלאים האמריקנים התנגדו נחרצות לשלם לכתר הבריטי תמורת הגואנו הפרואני, ופנו בנושא לבית הנבחרים.
עיקר מחאתם הייתה כנגד עלותו של הגואנו המיובא. הקונגרס ניסה להתמודד עם נושא זה באמצעות סדרה של דרכי פעולה כלכליות ודיפלומטיות, אך אף אחת מהשיטות לא צלחה. גם הטלת מיסים מצד אחד והצעת תמריצים מצד שני לא גרמו לירידה במחירי הגואנו.
לאחר הכישלון בנושא הגואנו מפרו, חיפשו האמריקנים מקורות חדשים של החומר. בשנת 1856 עברה בקונגרס הצעת חוק בשם "חוק איי הגואנו" (Guano Islands Act),[20] והיא אושררה על ידי הנשיא ג'יימס ביוקנן. בחוק נאמר:
בכל עת שתושב ארצות הברית יגלה מאגר של גואנו על אי, איון, או סלע, שאינו בתחום השיפוט של ממשלה אחרת, ושאינו מיושב על ידי אזרחים של ממשלה אחרת, וישתלט עליו באמצעים שלווים, ויחזיק בו. אותו אי, איון או סלע יחשבו, בהסכמת הנשיא כחלק השייך לארצות הברית.
— הצעת החוק בקונגרס, 1856
בשפה פשוטה: מותר לאזרחים אמריקניים להשתלט על כל אי בעולם המכיל מרבצי גואנו, ובלבד שאינו מיושב או שייך כבר למישהו אחר. החוק מתיר לנשיא ארצות הברית להשתמש בכוח על מנת לשמור על אי שהושג בדרך זו. החוק גם קבע שארצות הברית אינה מחויבת להחזיק באי לאחר שכל הגואנו שבו ייכרה, אך לא קבע מה יהיה מעמדו של האי לאחר שהחברה הפרטית שניצלה את הגואנו שבו תנטוש אותו.
חוק זה קיים עדיין בספר החוקים הפדרלי.[21]
איי הגואנו האמריקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יזמים ארגנו משלחות חקר לאיתור גואנו, שהשתמשו בידע של הקרטוגרפים וחוקרי הטבע האמריקנים הטובים ביותר שיכלו היזמים לשכור. ערים כמו בולטימור שימשו נקודת מוצא למשלחות יקרות, מסובכות ומסוכנות. המשלחות הצליחו לאתר כ-60 איים זעירים בלתי ידועים, בעיקר באוקיינוס השקט, כדוגמת האיים האולנד, בייקר וג'רוויס, אך גם באוקיינוס האטלנטי, כדוגמת איי סרנילה (Serranilla), נבאסה ופטרל (Petrel), שחלקם ננטשו לאחר שהביקוש לגואנו דעך בתחילת המאה ה-20.
גילוי האיים אילץ את הקונגרס ובתי המשפט להתערב, על מנת להגן על הרכש האמריקני החדש ועל האנשים שעבדו בו. בזמן שהמדינאים התווכחו על חקיקה שתגן על הרכוש החדש, עבדים לשעבר ממרילנד הועסקו בתנאי עבדות מפרכים באי נבאסה, שבין האיטי לג'מייקה בים הקריבי. האי ננטש ב-1889, כאשר העובדים התמרדו ורצחו את מנהלי העבודה הלבנים.
בתוך חמישים שנה דעכה חשיבותו של הגואנו. במקומות מסוימים, כגון האי הבודד "קליפרטון" בצפון האוקיינוס השקט (כיום בשליטת צרפת), לא נותר יותר גואנו לכרות. אך הסיבה העיקרית לדעיכת חשיבותו של הגואנו הייתה פיתוח דשנים סינתטיים מורכבים סביב תחילת המאה ה-20, שאיכותם, ובפרט זמינותם, עלתה על אלה של הגואנו. האנשים שעבדו באיי הגואנו חזרו הביתה, והחברות שאיי הגואנו היו שייכים להן התפרקו. הגואנו נעלם, או במקרים שעדיין נותר גואנו, האנשים נעלמו מהאיים.
נושאים כגון בעלות וחוקי רכוש היו ועדיין ממשיכים להיות מושפעים מהחקיקה סביב איי הגואנו. ארצות הברית מצאה עצמה בסוף תקופת הגואנו בעלת אוסף של רכישות חדשות. לכמה מהאיים הייתה משמעות אסטרטגית שנים רבות אחר כך. למשל, במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהצבא האמריקאי עשה שימוש באיים כקרש קפיצה לכיבוש איים אחרים מידי האימפריה היפנית. האי הידוע ביותר מבין איי הגואנו הוא אטול מידוויי שבאוקיינוס השקט, ששימש בשנת 1942 (80 שנה אחרי שנתגלה) כזירה שבה התחולל קרב מידוויי, שהיה נקודת המפנה ביחסי הכוחות בין יפן לארצות הברית. כמו כן, קיימת טענה כי ה-CIA השתמש באיים אלה בזמן המלחמה הקרה להקמת תחנות האזנה סביב קובה וניקרגואה.
הגואנו בפרו במאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המאה ה־20 התברר כי מרבצי הגואנו של פרו הולכים וכלים, לפיכך החליטה ממשלת פרו לנקוט צעדים על מנת לשמר את עתודות הגואנו. הוקמה "מנהלת הגואנו" כדי שתנהל בצורה טובה יותר את עתודות הגואנו באמצעות שמירה על עופות הגואנו ועל סביבתם.
מאמצי השימור כללו מניעת הגישה מחברות הגואנו לאיים במשך חצי שנה, על מנת לאפשר לעופות לצבור מחדש את עתודות הגואנו ולגדל בבטחה את גוזליהם בלי הפרעה של פעילות אנושית. אמצעי נוסף שננקט היה הגבלה על תעשיית הדיג המסחרי וקביעת מכסות דיג, על מנת לשמר את עתודות הדגה ולאפשר לעופות הגואנו להיזון ממנה כדי לשמור על גודל אוכלוסייה מספק. אמצעי משמעותי אחרון היה להכין שמורות טבע על היבשת, מקום שחלק מעופות הים נודד אליו, ולהבטיח כי יהא זה מקלט בטוח מטורפים. אמצעים אלה אפשרו לפרו להמשיך להשתמש בגואנו עבור החקלאות המקומית בעשרות השנים האחרונות.
איום נוסף על האקלים המיוחד של איי הגואנו של פרו הוא התחממות האוקיינוסים. בשל התחממות האוקיינוסים והתופעה הידועה כאל ניניו, המים החמימים משבשים את המערכת האקלימית בתוך זרם הומבולדט וגורמים למוות המוני של דגים שמשפיע באופן ישיר על אוכלוסיית עופות הגואנו.
גואנו כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מסוף המאה ה-20 נוצר ביקוש מחודש לגואנו בשל העניין הגובר בחקלאות אורגנית.[22] על אף שרוב הגואנו הנמכר באינטרנט מקורו בגללי עטלפים הנאספים ממערות, ניתן לקנות גם גואנו שמקורו באיים.
בגלל הביקוש הגובר נרשמו פטנטים לגואנו "מלאכותי".[23]
גואנו בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עלילת ספרו של איאן פלמינג ד"ר נו מתרחשת על אי גואנו בקריביים. הרשע המרכזי בספר מת כשהוא טובע בגואנו.
- בסרט משנת 1995 אייס ונטורה: בלש פראי, הגיבור שמגלם ג'ים קארי מנסה למנוע השתלטות על מערות גואנו של שבטים אפריקאיים השוות מיליארדים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Jimmy Skaggs, The Great Guano Rush: Entrepreneurs and American Overseas Expansion, St. Martin's Griffin, 1995, ISBN 0312123396
- Gregory T. Cushman, Guano and the Opening of the Pacific World, 2013 (באנגלית)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלחמות הגואנו, ההיסטוריה והכלכלה של הגואנו
- Hague, James Duncan, On the phosphatic guano islands of the Pacific Ocean, 1862 (באנגלית)
- גואנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Seabird Guano and Bat Dung
- ^ Guano as a nitrogen source for fertigation in organic farming
- ^ Fungicide
- ^ Nematicide
- ^ Guano: The White Gold of the Seabirds
- ^ Cow Dung Fertilizer: Learn The Benefits Of Cow Manure Compost
- ^ Cushman page 169
- ^ Influence of Seabird guano and Camelid dung fertilization on the nitrogen isotopic composition of field-grown maize (Zea mays)
- ^ Guano Trade
- ^ אזכור ראשון מופיע בספר "כרוניקה של פרו" של פדרו סייסה דה לאון (אנ')
- ^ Cushman page 8
- ^ 1 2 3 History shows guano is the organic fertilizer with the most mystique
- ^ The Guano Age in Peru
- ^ 1 2 Cushman עמוד 52
- ^ Cushman page 53
- ^ דר משה נחמני, הריבוזום - המפתח לחיים ברמה האטומית. הסבר על המערכת שעליה זכו פרופ' עדה יונת ושניים מעמיתיה בפרס נובל, באתר הידען - Hayadan, 2009-10-17
- ^ המידע על עידן הגואנו בפרו הוא בעיקר סיכום המאמר The Guano Age in Peru
- ^ 1 2 David Northrup, Indentured Labor in the Age of Imperialism, 1834-1922 page 110
- ^ Overseas Chinese Affairs Council
- ^ U.S. Code Chapter 8 - GUANO ISLANDS
- ^ ספר החוקים של ארצות הברית, כרך 48, פרק 8, חלקים 1411-1419
- ^ Cushman, Gregory T. (2013). Guano and the Opening of the Pacific World: A Global Ecological History. Cambridge and New York: Cambridge Univ. Press. ISBN 9781107004139.
- ^ Method of producing artificial guano
