הכיבוש הנורמני של אנגליה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
כיבוש  |
| מיקום |
ממלכת אנגליה |
| קואורדינטות | 52°04′00″N 1°19′00″W / 52.0667°N 1.3167°W |
| תאריך |
1066 |
 | |
  | |
| לוח אירועים | |||
|---|---|---|---|
| תאריך | אירועים | ||
| 1042 |
| ||
| 5 בינואר 1066 |
| ||
| 6 בינואר 1066 |
| ||
| מאי 1066 |
| ||
| ספטמבר 1066 |
| ||
| 8 בספטמבר 1066 |
| ||
| 20 בספטמבר 1066 |
| ||
| 24-20 בספטמבר 1066 |
| ||
| 25 בספטמבר 1066 |
| ||
| 28 בספטמבר 1066 |
| ||
| ראשית אוקטובר 1066 |
| ||
| 13 באוקטובר 1066 |
| ||
| 14 באוקטובר 1066 |
| ||
| 25 בדצמבר 1066 |
| ||
| מאי 1068 |
| ||
| 1069 |
| ||
| 1070 |
| ||
| 1072 |
| ||
| 1087 |
| ||
הכיבוש הנורמני של אנגליה החל במאה ה-11 עם פלישת הכוחות הנורמנים תחת הנהגתו של דוכס נורמנדיה ויליאם הראשון אל תוך שטחה הריבוני של ממלכת אנגליה הסכסונית, והושלם עם כיבושה של ממלכה זו בידי הנורמנים ונטילת הכתר.
טענתו של ויליאם כלפי הכתר האנגלי התבססה על קשריו המשפחתיים עם מלכהּ הערירי של אנגליה – אדוארד המודה, מצב אשר ייתכן ומלכתחילה עודד שאיפותיו של ויליאם לשלוט על כס המלוכה האנגלי. בעקבות מותו של אדוארד האנגלי, בינואר 1066, ירש את מקומו הרולד גודווינסון לתקופת זמן קצרה. בספטמבר 1066 התרחשה פלישת האראלד השלישי, מלך נורווגיה לצפון אנגליה אשר הכריעה את האנגלים בתחילתה של המערכה, בקרב פולפורד, אך עם זאת, בהמשך הובסו הנורווגים בקרב גשר סטמפורד ומלכם נהרג. מספר ימים בודדים לאחר תום המערכה הזו, הנחית ויליאם הנורמני את כוחותיו גם הוא, בשטח הדרומי של האי האנגלי, וב-14 באוקטובר נפגשו הצבא הנורמני והאנגלי בהייסטינגס; בקרב ההיסטורי שהתרחש במקום הצליח להכריע הצבא הנורמני את אנגלים, כאשר במהלך הקרבות נהרג המלך הרולד. בדצמבר 1066, הוכתר מלך הנורמנים, ויליאם, למלכה של אנגליה.
בתום מספר מרידות בשנים 1067–1072, שלטונו של ויליאם הובטח למעשה. הוא החרים את אדמותיהם של מתנגדיו האנגלים, ורבים מבני המעמד הגבוה נמלטו לגלות. כדי לבסס את שליטתו בממלכה, ויליאם העניק אדמות לחסידיו ובנה טירות רבות ששימשו כמעוזים צבאיים. התרבות האנגלית והתרבות הצרפתית אוחדו אט-אט והמערכת הפיאודלית הוכרה לאנגלים, מה שהוביל לחוקים נוקשים הרבה יותר ושלל זכויות רבות שהיו לאנגלו-סקסונים בעבר. כוחה של אנגליה גדל והיא הפכה לכוח ממשי בזירה הפוליטית האירופאית בזכות היותה קשורה לנורמנים. צבאה וצייה גדל גם. ב-1085 הורה ויליאם לסקר את כל הנכסים האנגלים במה שכונה 'ספר יום הדין'.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 911 חתם מלך הקארולינגים, שארל התם על הסכם עם רולו (רוברט), מנהיג הפולשים הוויקינגים, שלפיו מוותר המלך על העיר רואן, ועל ערים אחרות בצפון צרפת שהיו כבר תחת כיבוש הוויקינגים. בתמורה לאדמה נוספת, העניק רולו ואנשיו הגנה מפני פלישות ויקינגיות נוספות. רולו ואנשיו הסכימו גם להתנצר[1], אימצו את התרבות המקומית והחלו להשתקע בעבודות קרקע וחקלאות, וכך הפכה נורמנדיה לדוכסות אירופאית מן השורה, שבראשה עמד הדוכס רולו שקיבל סטטוס של וסאל מהמלך, אך למעשה היה בעל מרחב פעולה חופשי לחלוטין. הוויקינגים שהתמקמות בשטחים של צפון צרפת זכו לכינוי נורמנים–שפירושו הוא "אנשי הצפון", ומשם נגזר שמו של חבל הארץ נורמנדי. בחלוף הזמן התפשטה דוכסות נורמנדיה מערבה וסיפחה בין היתר את חצי האי קוטנטן ואווראנש.
ב-1002 נשא אתלרד השני, מלך אנגליה את אמה מנורמנדיה, אחות רישאר השני, דוכס נורמנדיה. בנם אדוארד המודה, שבילה שנים רבות בגלות בנורמנדיה, הוכתר כמלך אנגליה ב-1042[2]. מאחר שלאדוארד נותרה זיקה רבה לנורמנים, הוא מינה אנשי חצר, חיילים, ואנשי כמורה נורמנים למעמדי כח, בייחוד בכנסייה, מה שהוביל לכינון אינטרסים נורמנים עזים בפוליטיקה האנגלית. ייתכן גם כי בהיותו ערירי וסבוך בסכסוך עם גודווין, רוזן וסקס ובניו, עודד אדוארד את שאיפותיו של ויליאם, דוכס נורמנדיה לכס המלכות האנגלי[3].
פטירתו של המלך אדוארד ב-5 בינואר 1066 והעדר יורש ודאי לכתר הובילו לסכסוך בין מספר טוענים לכס המלכות באנגליה. הרולד גודווינסון רוזן וסקס, האדם העשיר והחזק ביותר מהאריסטוקרטים האנגלים ובנו של גודווין, יריבו משכבר הימים של המלך אדוארד, נבחר כיורשו על ידי הוויטנגמוט והוכתר למלך אנגליה על ידי הארכיבישוף מיורק, אילדרד. מיד עם הכתרתו קראו עליו תיגר המלך הראלד השלישי מנורווגיה וגם ויליאם דוכס נורמנדיה, שכל אחד מהם חשק בכתר האנגלי לעצמו. ויליאם טען כי הרולד הבטיח לו את כס המלוכה (ככל הנראה ב-1052), תמורת עזרה שהעניק לו כשספינתו נטרפה אל מול חופי נורמנדי, אולם סיפור זה מוטל בספק, וגם אם הרולד הבטיח הבטחה כזו, הרי שעשה זאת תחת לחץ, וחש חופשי להפר אותה. טענותיו של הראלד השלישי מנגד התבססו על הסכם שתווה קודמו, מגנוס הראשון עם מלך אנגליה הארדיקאנוט (מלך בין השנים 1040–1042), בו נאמר כי אם אחד מהם ימות ללא יורש תעבור הירושה לאחר שימלוך על שתי המדינות[4]. ויליאם וכך גם הראלד החלו מיד בהכנות לפלישה נפרדת[5].
פלישתם של הראלד וטוסטיג
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב גשר סטמפורד
יריבו הראשון של המלך הרולד היה דווקא אחיו הגולה, טוסטיג גודווינסון. ב-1065, טוסטיג סולק מתפקידו כרוזן נורתמבריה על ידי המלך אדוארד בעקבות מרד מצד נתיניו. טוסטיג האשים את הרולד בכך שעמד מאחורי המרד ובניסיון לתמרן את המלך כנגדו. בתחילת 1066 יצא טוסטיג לפשיטה על דרום-מזרח אנגליה בעזרת צי אותו גייס בפלנדריה. משאיים ציו של הרולד על טוסטיג, נע האחרון צפונה ופשט על מזרח אנגליה ולינקולנשייר, אולם שם הובס בידי צבאם של הרוזנים הצפוניים אדווין ומורקיר. לאחר מכן, כשבידו רק ספינות בודדות ובמפרשיו רוח דרומית, הוא ביקש מקלט בחצרו של מלך סקוטלנד, מלקולם השלישי, והחל בגיוס צבא חדש. המלך הרולד עם צבאו שהו באותו זמן בחופה הדרומי של אנגליה בציפייה לפלישתו של ויליאם, אולם מאחר שמרבית צבאו של הרולד הורכב ממיליציות של איכרים שנדרשו לקצור את יבוליהם, שחררם הרולד, וכך גם את הצי, ב-8 בספטמבר.
לאחר שהות קצרה בסקוטלנד המשיך טוסטיג במסעו לנורווגיה ופגש שם את המלך הראלד. לאחר שכשל בניסיונו לשתף פעולה עם ויליאם עצמו, קודם שיצא למסעו מפלנדריה, כמו גם עם מלכי דנמרק וסקוטלנד, כעת טוסטיג הצליח לשכנע את הראלד, שזה לא מכבר סיים מלחמה בת חמש עשרה שנים עם דנמרק, שאצילי אנגליה יעמדו לצידו כנגד הרולד. כעת היה לטוסטיג סוף-כל-סוף בעל ברית במלחמתו, בעל עוצמה ימית וצבאית לא מבוטלת. בתחילת ספטמבר פלשו הראלד וטוסטיג לצפון אנגליה בראש צי בן יותר מ-300 ספינות ו-15,000 חיילים לערך. הם ניצחו את צבאם המאולתר של אותם רוזנים צפוניים בקרב פולפורד (20 בספטמבר), והכניעו את העיר יורק. שני הרוזנים נחפזו לקרב בטרם שצבאו של הרולד היה יכול לסייעם, ככל הנראה מפני שלא נתנו אמון במלך וחששו כי יחליף את מורקיר בטוסטיג.
לאחר שכבש את יורק, הראלד נע מזרחה ב-24 בספטמבר לעבר הכפר הקטן של סטמפורד ברידג'. המלך הרולד, שככל הנראה נודע לו על הפלישה הנורווגית באמצע ספטמבר, צעד במהירות צפונה, מקבץ כוחות בדרכו. כוחותיו של הרולד צעדו במשך תשעה ימים מלונדון ליורק, כשהם גומאים בממוצע 40 קילומטרים ביום. ב-25 בספטמבר הגיעו ליורק, שם נודע להרולד על מיקומם של הנורווגים. האנגלים הצליחו להפתיעם, והביסו את הפולשים בקרב גשר סטמפורד. טוסטיג עצמו, כמו גם הראלד בן בריתו, נהרגו. הצבא הנורווגי סבל אבדות כה קשות עד כי מ-300 הספינות נדרשו רק 24 כדי לשאת את השורדים. גם הניצחון האנגלי הושג במחיר כבד, וצבאו של הרולד נותר מוכה ומוחלש[6].
הצבאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הנורמני
[עריכת קוד מקור | עריכה]אופן גיוס החיילים בנורמנדיה במאות ה-10 וה-11 היה ביסודו בשיטה הפיאודלית. בני האצולה שהיו בעלי מרבית הקרקעות בדוכסות נורמנדיה סיפקו את האבירים לדוכס; מכסת האבירים שבעל הקרקע שלח נקבעה בהתאם לשטח שהחזיק. כל אביר נדרש לשרת 40 ימים בכל שנה. הם לחמו בקבוצות קטנות בנות 25 עד 40 אבירים, שנקראו קונרוי (Conrois). פעמים רבות רק האבירים נקראו לשירות צבאי, עובדה שככל הנראה מסבירה את היעדרם של חיילי רגלים נורמנים במקורות ההיסטוריים העתיקים (מאחר שהאבירים היו לוחמים רכובים על סוס מתוקף מעמדם). לרוב העדיפו הנורמנים להשתמש בשכירי חרב כרגלים, ביניהם היו סרצנים, איטלקים ואפילו סקסונים. במקרה הצורך, היה יכול הדוכס לזמן חיילים דרך ה-Arrière-ban, שיטה גיוס הדומה לפירדים הסקסונים, בה כל אדם חופשי וכשיר נקרא לשירות שלרוב הוגבל למחוזו שלו[7].
הקשתים היו חלק משולב בצבא הנורמני. לפרנקים, וכך גם לוויקינגים הייתה מסורת של קשתים, וייתכן כי הנורמנים הושפעו מכך. הם צוידו בקשת פשוטה מעץ, ולמרביתם כלל לא היה שריון לגופם. אף על פי שאין כל עדות לשימוש בקשת מוצלבת בשטיח באייה, ויליאם דה פואטייה, וכך גם עוד מספר מקורות עתיקים, מציינים כי הנורמנים כן עשו בה שימוש בהייסטינגס[8].
בדומה לפרנקים, הטקטיקה העיקרית של הנורמנים הייתה הסתערות של פרשים כבדים. לצד זה הם גם השתמשו בשיטה של הסתערות לעבר האויב בקבוצות קטנות, כשהם מטילים חניתות לעברו ונמנעים ממגע; אחר כך היו מנצלים את הפרצות במערך האויב ותוקפים עם נשקם האישי.
אף על פי שהמייסדים הוויקינגים של נורמנדיה היו בעלי ניסיון ימי עשיר, ואף על פי שהדוכסות הייתה ממוקמת על התעלה האנגלית, הנורמנים בנורמנדיה חסרו מסורת וניסיון של לוחמה ימית. אולם תכליתו העיקרי של הצי הנורמני ב-1066 היה הובלת חיילים מעבר לתעלה, תפקיד שהוא מילא בהצלחה. לקראת הפלישה לאנגליה, הקים ויליאם צי בחופזה, ולצד הספינות שניתנו לו על ידי אצילים נורמנים בנה ויליאם ספינות חדשות. מסמך מהתקופה טוען כי לרשותו עמדו 776 ספינות בעת הפלישה, אם כי ייתכן ומספר הספינות נופח[9].
הצבא האנגלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא האנגלי אורגן בהתאם למחוזות. חיל הרגלים הורכב מבעלי קרקעות מקומיים שנקראו פירדים (fyrds) – אלו שירתו תחת המנהיג המקומי, בין אם זה רוזן, בישופ, או שריף. בסך הכול יכולה אנגליה לספק בערך 14,000 איש לפירדים בעת שנדרש. בדרך כלל ארכה תקופת השירות של הפירדים כחודשיים, למעט בעתות חירום. בעתות חירום לאומיות, כמו בהייסטינגס, יכול המלך גם לקרוא לשירות צבאי כל אדם חופשי וכשיר. השירות היה רק ליום אחד והוגבל למחוז של האדם, אחרת היה כרוך בתשלום. אולם ערכן של מיליציות אלו היה מוטל בספק, והן ככל הנראה שימשו בעיקר כחיל מצב בעיירות או להגנה על חופים[10]. לרשות המלך האנגלי (וכך גם לכמה רוזנים) עמדה קבוצה אישית של לוחמים מאומנים, ההאוסקרלים (housecarls), שקיבלו תשלום ולעיתים גם אדמות בעבור שרותם. שכירי חרב היו מקור נוסף לחיילים, לרוב ויקינגים, ולעיתים ולשים.
הצבא האנגלו-סקסוני התבסס כמעט לחלוטין על חיל רגלים. נראה כי רק המלך, בני האצולה, וחלק מהחיילים בני המעמד הגבוה רכבו על סוסים לקרב, אולם בשעת הקרב הם לחמו רגלית. אף על פי כך, יש עדויות היסטוריות אחדות לשימוש של פרשים סקסונים בקרב, אולם אלו היו מקרים בודדים. אחת הדוגמאות לשימוש בפרשים על ידי הסקסונים ניתן בקרב הרפורד ב-1055, בו הוולשים הניסו את חייליו הרכובים של הרוזן ראלף, אחיינו הנורמני של המלך אדוארד[11].
המבנה הקרבי הסטנדרטי של הצבא האנגלי בתקופה נקרא חומת מגנים. כל החיילים נערכו במבנה דמוי פלנקס גדול בן מספר שורות, כאשר הלוחמים המנוסים יוצרים את השורות הראשונות של המבנה הקרבי הזה. במבנה זה, המגנים מוצמדים זה לזה ונוצרת חומה אנושית מבוצרת שקשה לחדור אותה.
הסקסונים לא עשו שימוש נרחב בקשתים. הם ככל הנראה מוקמו מאחורי חומת המגינים או בשורה השנייה של החומה.
פלישתו של ויליאם לאנגליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויליאם דה פואטייה מציין כי ויליאם הצליח לגייס את תמיכת האפיפיור אלכסנדר השני במסע לכיבוש אנגליה ולכיבוש הכתר האנגלי, בנוסף לתמיכה דיפלומטית של מנהיגים אירופאים אחרים. ויליאם כינס את כוחותיו בסט-ואלרי-סור-סום שבצרפת והתכונן לחצות את התעלה האנגלית ב-12 באוגוסט, אך הצליחה נדחתה משתי סיבות אפשריות: תנאי מזג אוויר בעייתיים או כדי להימנע מעימות עם הצי האנגלי החזק. ב-28 בספטמבר 1066, ויליאם נחת בחופי פבנסי, כפר קטן בחוף הדרום-מזרחי של מחוז מזרח-ססקס בדרום אנגליה, ימים ספורים לאחר ניצחונו של המלך הרולד על הצבא הוויקינגי תחת המלך הראלד הרדראדה בקרב גשר סטמפורד. מספר מספינותיו של ויליאם הוסטו ממסלולם ונחתו דרומית מפבנסי, שם לחמו כנגד הפירדים המקומיים. עם הגעתם לאנגליה הקימו חייליו של ויליאם טירת עץ בהייסטינגס, ממנה יצאו לפשיטות באזור[12].
מספרם המדויק של כוחותיו של ויליאם באנגליה, וכך גם הרכב צבאו, אינם ידועים[13]. אומדנים שניתנו על ידי מקורות בני התקופה, נעים מ-14,000 ל-150,000 איש בצבאו של ויליאם. כיום היסטוריונים מעריכים את גודל צבאו מ-7,000 עד 12,000 איש. לפחות מחצית מהצבא הנורמני בהייסטינגס הורכב מחיילי רגלים, והמחצית השנייה מפרשים וקשתים במספר זהה. אחת הבעיות שניצבו בפני ויליאם בהכנות לפלישה לאנגליה, הייתה בגיוס חיילים למסע שהוא מעבר לגבולות השירות לו נדרשו, וכך גם החזקת צבא לתקופת שירות ממושכת. לשם כך הוא נאלץ להסתמך על שכירי חרב רבים, ולהבטיח תגמול יאה לחייליו[14].
הרולד נע דרומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר שמע את החדשות על הפלישה הנורמנית, המלך הסקסוני הרולד, שימים ספורים לפני כן הביס את אחיו טוסטיג ואת המלך הראלד בצפון, החל להתקדם במהירות דרומה, אוסף איתו כל צבא אפשרי בדרכו. הוא עצר בלונדון, שם שהה לפחות שבוע לפני קרב הייסטינגס. ב-13 באוקטובר חנה הרולד בגבעת 'קאלדבק', 13 קילומטרים מטירתו של ויליאם בהייסטינגס. כמה דיווחים צרפתיים בני הזמן מציינים כי הרולד שיגר משלחת דיפלומטית לוויליאם, שהעלתה חרס בידה[15]. כוונתו של הרולד להפתיע את הצבא הנורמני כשלה הודות לגששיו של ויליאם, שדיווחו על הגעתו של הצבא האנגלי לדוכס הנורמני. דיווחים סותרים מהמקורות ההיסטוריים מותירים את האירועים שקדמו לקרב בערפל, אך כולם מסכימים כי ויליאם הוביל את צבאו מטירתו היישר לאויב האנגלי. הרולד תפס עמדות מגננה במעלה גבעה סלנית, תשעה קילומטרים מהייסטינגס על הדרך ללונדון, כאשר גבו אל יער אנדרידה ופניו אל משטח בוצי וחלקלק.
הכוחות האנגלים בהייסטינגס
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר החיילים המדויק בצבאו של הרולד איננו ידוע. רשומות בנות התקופה אינן מוסרות מספר מהימן; כמה מקורות נורמנים לדוגמה, מספקים מספרים מופרכים ביותר: בעבודתו "רומן דה רו" טוען המשורר רוברט וייס כי לרשות הרולד עמדו 400,000 חיילים, ואילו במקור הלטיני Carmen de Hastingae Proelio, "שירים על קרב הייסטינגס", נטען כי היו 1,200,000 חיילים בצבא האנגלי[16]. המקורות האנגלים מאידך, מספקים לרוב מספרים נמוכים ביותר, אפשר כדי להפחית ממידת התבוסה האנגלית. כיום, המספר שמציעים מרבית ההיסטוריונים עומד על בין 7,000 ל-8,000 חיילים בפיקודו של הרולד בהייסטינגס[17].
הייסטינגס
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קרב הייסטינגס
הקרב החל ב-14 באוקטובר בסביבות השעה תשע בבוקר, ונמשך עד שעות הערב, אך בעוד תמצית הקרב ידועה, פרטי הקרב המדויקים נתונים במחלוקת כתוצאה מהסתירה בין הדיווחים ההיסטוריים השונים אודות הקרב. גודלם של הצבאות בשני הצדדים היה כנראה זהה, אולם הרכבם שונה: בצבאו של ויליאם היו פרשים, רגלים וקשתים רבים, ומנגד צבאו של הרולד התבסס כולו על רגלים עם מעט קשתים. הרגלים האנגלים יצרו מבנה דמוי פלנקס, אשר נקרא חומת מגנים לאורכו של הרכס בו עמדו. חומת המגינים הייתה יעילה ביותר עד כי צבאו של ויליאם נהדף אחורה וסבל מאבדות קשות. כתוצאה, הברטאנים, שהחזיקו את האגף השמאלי של הנורמנים, נכנסו לפאניקה והסתובבו על רגליהם והחלו בורחים לכל עבר. מהמבנה האנגלי פרצו כמה מאות לוחמים אנגליים במרדף אחריהם. ללא חומת המגן שתשמור עליהם, האנגלים הרודפים, בתורם, נשחטו על ידי פרשים נורמנים שיצאו אחריהם. בעוד הפאניקה החלה להתפשט גם לשורות הנורמנים, הצרפתים, והפלמים, שמועה התפשטה כי ויליאם נהרג, אך ויליאם כינס את כוחותיו, וארגן שתי 'נסיגות מדומות' שפיתו את האנגלים לצאת במרדף, ואלו הוקפו על ידי הפרשים הנורמנים וחוסלו. השלב המכריע בקרב הגיע ככל הנראה עת מותו של המלך הרולד, כאשר נסיבות מותו הן נושא למחלוקת גם כיום.
תוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום שלמחרת הקרב, כאשר הניצולים האנגלים הבודדים הגיעו ללונדון, שמעה גית'יה, אמו של הרולד, על מות בנה. היא שלחה הודעה לוויליאם והציעה לו זהב כמשקל גופו של הרולד אם ירשה לה לקבור את בנה כראוי. הוא סירב, מכריז כי הרולד ייקבר על חוף האדמה עליה שמר. ההיסטוריון האנגלי החשוב ויליאם מלמסברי (נולד ב-1095/96 ונפטר בערך ב-1143) כתב כי הרולד נקבר בכנסיית וולת'האם באסקס אותה הקים. כמו כן נוצרו אגדות לפיהן ההרולד לא מת בקרב, אלא ברח והפך לנזיר בעיר צ'סטר[18].
ההתנגדות הראשונה לוויליאם לא איחרה לבוא. בעקבות קרב הייסטינגס, הוכר אדגר אתלינג[19], בנו של אדוארד הגולה כמלך החוקי של אנגליה על ידי הוויטנגמוט, בתמיכתם של הרוזנים אדווין ומורקיר, איש הדת האנגלי סטיגנד, וארכיבישופי קנטרברי ויורק. ויליאם לפיכך החל לצעוד ללונדון. הוא הביס צבא אנגלי שהתקיפו בסאות'וורק, אך קצרה ידו מלהסתער על גשר לונדון, והוא נאלץ לצעוד בדרך פתלתלה לעבר הבירה. ויליאם חצה את התמזה, משם התקדם ללונדון מכיוון צפון-מערב, ככל הנראה כדי לפגוש בתגבורת נורמנית שנחתה בפורטסמות'. הוא הביס עוד כוחות אנגלים שנשלחו מלונדון, בטרם נכנעו בפניו המנהיגים האנגלים בעיירה ברקהמסטד. ויליאם הוכתר כמלך אנגליה בחג המולד של 1066, במנזר וסטמינסטר. בעקבות כיבוש אנגליה זכה ויליאם לתואר "הכובש" והחל את שושלתו באנגליה.
התנגדות אנגלית לנורמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרידות ראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות כניעתה של האצולה האנגלית, התנגדות למלכה החדש של אנגליה נמשכה למספר שנים. ויליאם שב לנורמנדיה ב-1067 והותיר את השליטה באנגליה בידיו של אחיו למחצה אודו, ובאחד מתומכיו הקרובים ביותר, ויליאם פיטצאוסברן. באותה שנה תקפו מורדים מקנט ללא הצלחה את טירת דובר. אידריק הפראי, מגנאט מחוז שרופשייר, הוביל התקוממות במערב מורסיה בעזרתם של השליטים הוולשים של פוויס וגוויניד'. מאורעות אלו אילצו את ויליאם לשוב לאנגליה, וב-1068 הוא צר על המורדים באקסטר – ביניהם הייתה גם גית'יה, אמו של הרולד – והצליח לשאת ולתת על כניעתה של העיר. במאי הוכתרה למלכה מתילדה, אשתו של ויליאם, במנזר וסטמינסטר, סמל לביסוס כוחו העולה של ויליאם בזירה הפוליטית האירופאית. מאוחר יותר באותה שנה הובילו הרוזנים מורקיר ואדווין מרד נוסף במורסיה בסיוע ולשי, כאשר במקביל החל מרד בנורת'מבריה, אזור שטרם נכבש בידי הנורמנים, בעידודו של רוזן נורת'מבריה גוספטריק שמונה זה מכבר לתפקיד. מרידות אלו גוועו במהרה כאשר החל ויליאם לפעול כנגדם; מורקיר ואדווין נכנעו פעם נוספת, בעוד גוספטריק נמלט לסקוטלנד. בניו של הרולד, שמצאו מקלט באירלנד, פשטו מהים על סאמרסט, דבון, וקורנוול.
המרידות של 1069
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצפון שב ועורר צרות בתחילת 1069, כאשר מורדים הרגו את רוברט דה קומינה (Robert de Comines) הנורמני, שנתמנה לרוזן נורת'מבריה, יחד עם מאות מחייליו. למורדים הצטרפו אדגר אתלינג יחד עם גוספטריק מסקוטלנד, ועד מהרה הם צרו על העיר יורק ועל הטירה הנורמנית ביורק. המלך ויליאם נחפז צפונה עם צבא, טבח במורדים והביא את המרד לסיומו. אדגר נמלט חזרה לסקוטלנד, ויליאם הקים טירה שנייה ביורק, וחיזק את כוחותיו בנורת'מבריה בטרם שב דרומה. התקוממות מקומית נוספת רוסקה על ידי חיל המצב ביורק, ופשיטה נוספת של בניו של הרולד הובסה בדבון. באוגוסט או ספטמבר 1066 שלח סווין השני מדנמרק צי בן 240 עד 300 ספינות לחופה המזרחי של אנגליה; הוא פשט ובזז מספר ערים, בהן נורפוק, איפסוויץ', ודובר. לדנים הצטרפו אדגר, גוספטריק וגולים אחרים מסקוטלנד, ויחדיו עלה בידיהם להביס את חיל המצב ביורק ולהשתלט על נורת'מבריה[20].
באותה העת התלקחה התנגדות נוספת במערב מורסיה, שם תקפו כוחותיו של אידריק ה'פרוע' את שרוסברי, בעזרתם של בעלי ברית ולשים ומורדים משרופשייר וצ'שייר. בדרום-מערב הצליח חיל המצב הנורמני באקסטר להדוף מורדים מדבון ומקורנוול. בינתיים תקף ויליאם את הדנים, והדף אותם לגדה הצפונית בלינקולנשייר. הוא הותיר את אחיו למחצה רוברט ממורטיין להשגיח על הדנים, וחצה את הרי פנין כדי לדכא את המורדים בסטפורד. אז חזר ויליאם להתמודד עם הדנים, כבש את יורק, ושילם להם תמורת עזיבתם את אנגליה. במהלך חורף 1069–1070 דכאו כוחותיו של ויליאם את המורדים בנורת'מבריה, תוך שהם מחריבים את האזור. ויליאם חגג את חג המולד ב-1069 ביורק כסמל לביסוס מרותו מחדש על הצפון.
לאחר שהבטיח את כניעתו של גוספטריק והניס את אדגר ותומכיו הנותרים חזרה לסקוטלנד, שב ויליאם בתחילת 1070 למורסיה כדי לרסק התנגדות שעוד נותרה באזור, בטרם שב לדרום. בחג הפסחא הוכתר ויליאם מחדש על ידי שליח של האפיפיור, פעולה סימבולית שהצהירה על זכותו על הממלכה האנגלית. הוא פעל להדיח הגמונים מהכנסייה, הבולט מביניהם הוא סטיגאנד, ארכיבישוף קנטרברי, והחליפם באנשי אמונו. בנוסף לכך, הוא החרים חלק מהעושר של האצילים האנגלים שנאגרו במנזרים.
1070
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1070 התכחש סווין השני מדנמרק להסכם עם הנורמנים שקבע את נסיגת הדנים מאנגליה, ותפס פיקוד אישי על צי פלישה חדש. הוא נחת עם חייליו במזרח אנגליה ותכנן לשתף פעולה עם מורדים מקומיים, אולם עד מהרה הסכים בשנית לקבלת מס מויליאם תמורת עזיבתו את אנגליה. לאחר הסתלקותם של הדנים המשיכו המורדים המקומיים לעורר מהומות. הרוזנים מורקיר ואדווין פנו פעם נוספת כנגד ויליאם, אדווין נבגד במהרה ונהרג, ואילו מורקיר הגיע לעיירה אילי, שם הצטרפו אליו מורדים גולים מסקוטלנד. ויליאם הוביל צבא כנגד המורדים, ובתום מספר ניסיונות כושלים הצליח סוף סוף להביסם, ובכך סיים למעשה את ההתנגדות האנגלית לנורמנים[21].
התנגדות אחרונה לוויליאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה, המלך הסקוטי מלקולם השלישי פלש לא אחת לצפון אנגליה בניסיון לנצל את אי השקט ששרר בממלכה לטובתו. ב-1072, לאחר ששב לאנגליה, אסף ויליאם צבא וצי ותקף את דרום סקוטלנד. מלקולם נאלץ לחתום על הסכם שלום בו הוא הסכים לסלק את אדגר אתלינג מממלכתו, והפך בעצם לואסל של ויליאם. ב-1075, בעת היעדרו של ויליאם מאנגליה, רוזן נורפלוק ורוזן הרהפורד קשרו קשר להדחת ויליאם מהשלטון, מסיבות שאינן ברורות. מספר לורדים בריטונים הציעו את תמיכתם. הכוחות הנורמנים הצליחו לכתר את רוזן נורפלוק בנורוויץ', שנתפס והוגלה לבריטני, ולשבות את רוזן הרהפורד. באותה עת הוביל אחיו של מלך דנמרק, קאנוט הרביעי, צי דני בן 200 ספינות לאנגליה כדי לתמוך במורדים לפי בקשתם, אולם הוא איחר את המועד ושב לדנמרק.
השלטון הנורמני באנגליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם כיבושה של אנגליה, הנורמנים, שהיו מיעוט ביחס לאוכלוסייה הילידית האנגלית (הערכות ההיסטוריונים הן 8,000 מתיישבים נורמנים באנגליה) נתקלו בלא מעט אתגרים במשילות. תומכיו של ויליאם ציפו וכך גם קיבלו אדמות ותארים תמורת שירותם עבורו, ברם ויליאם קבע בעלות על כל האדמות באנגליה ושמר לעצמו את הזכות להעבירן כפי שמצא לנכון[22]. כדי לתגמל את תומכיו באדמות החרים ויליאם את האחוזות של הלורדים האנגלים שלחמו ונהרגו יחד עם הרולד בהייסטינגס. מעשים אלו של ויליאם הובילו למרידות, שתוצאותן היו עוד החרמת אדמות, והדבר נמשך כחמש שנים לאחר הייסטינגס. במטרה לדכא את המרידות ולמנוע נוספות הקימו הנורמנים טירות וביצורים במספרים חסרי תקדים באנגליה[23].
תוצאות הכיבוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת מהתוצאות הישירות של הכיבוש הנורמני היה חיסולה הכמעט מוחלט של האריסטוקרטיה האנגלית הישנה ואובדן השליטה האנגלית על הכנסיות הקתוליות באנגליה. ויליאם נישל באופן שיטתי בעלי אדמות אנגלים והעניק את רכושם לתומכיו. ספר יום הדין מתעד בקפדנות את ההשפעה האדירה שהיו להפקעות הללו, ומוסר כי ב-1086 רק 5% מהאדמות דרומית לנהר הטיז נותרו בידי אנגלים. האוכלוסייה הילידית גם סולקה מתפקידים בכנסייה ומתפקידים ממשלתיים. לאחר 1075 הוחזקו כל הרוזנות בידיהם של נורמנים, כאשר האנגלים לעיתים מתמנים לשריפים.
הגירה אנגלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם הכיבוש הנורמני נמלטו אנגלו-סקסונים רבים, ביניהם בני אצולה, לסקוטלנד, אירלנד ואף לסקנדינביה. חלק ממשפחתו של המלך הרולד מצאה מקלט באירלנד, משם יצאה לפלישות לא מוצלחות לאנגליה. ב-1070 יצאה קבוצה גדולה של אנגלו סקסונים את אנגליה בצי בן 235 ספינות לעבר האימפריה הביזנטית, שהפכה ליעד פופולרי לאצילים ולחיילים אנגליים מאחר שהביזנטים נזקקו לשכירי חרב. חלק מהמהגרים האנגלים בביזנטיון התיישבו באזורי הספר שעל הים השחור, והקימו ערים עם השמות האנגלים ניו-יורק או ניו-לונדון.
המערכת הממשלתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מערכות הממשל באנגליה הסקסונית קודם לפלישה הנורמנית היו מתוחכמות יותר מאלו שבנורמנדיה. אנגליה כולה חולקה למחוזות מנהליים שנקראו שייר, אשר נוהלו בידי שריפים וכדומה. בעוד למרבית הממשלות בימי הביניים לא היה מושב קבע, לאנגליה הסקסונית היה משרד אוצר קבוע בווינצ'סטר. אחת הסיבות לחוסנה של הממלכה האנגלית היה עושרה, שבסיסה היה מערכות המיסוי שכללה מס על אדמות. גם שיטת המטבע הסקסונית הייתה טובה ממרבית המטבעות שהיו בשימוש בצפון-מערב אירופה.
שפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוצאה נוספת של הכיבוש הייתה הכנסת השפה האנגלו-נורמנית כשפה של המעמדות השולטים באנגליה. השפה האנגלית ספגה לתוכה מילים צרפתיות, והשמות הצרפתיים כמו ויליאם, ריצ'רד, ורוברט החליפו את השמות האנגלו-סקסים. ההשפעה הנורמנית על שמות אתרים או מקומות לעומת זאת הייתה פחותה מאוד. אין זה ידוע באיזו מידה הנורמנים למדו את השפה המקומית; ויליאם עצמו לא שלט בשפה האנגלית ולמשך המאות הבאות האנגלית לא הייתה מובנת במידה גבוהה על ידי האצולה.
חברה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההשפעה העיקרית של הכיבוש על החברה האנגלית הייתה חיסולה של העבדות באנגליה, שנעלמה לחלוטין באמצע המאה ה-12. אף שהעבדות לא הוצאה מחוץ לחוק, הסיבות העיקריות לירידה בתופעה היו ככל הנראה בגלל עמדת הכנסייה והעלות של החזקת העבד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הכיבוש הנורמני של אנגליה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
בריטניה, היסטוריה, ויליאם הראשון, 1066-1087, דף שער בספרייה הלאומית- הכיבוש הנורמני של אנגליה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ David Bates, Normandy Before 1066, Essential Histories, Oxford, UK: Osprey, 1982, p. 12.
- ^ Richard Huscroft, Ruling England 1042–1217, Essential Histories, London: Pearson/Longman, 2005, p. 3.
- ^ Stafford, Pauline (1989). Unification and Conquest: A Political and Social History of England in the Tenth and Eleventh Centuries. London: Edward Arnold, pp.86-99
- ^ Higham, Nick (2000). The Death of Anglo-Saxon England. Stroud, UK: Sutton, pp.188-190
- ^ מאוחר יותר נוספו עוד מתמודדים למלוכה. הראשון מהם היה אדגר אתלינג, בנו של אדוארד הגולה ונכדו של אדמונד השני, מלך אנגליה. אדגר נולד בהונגריה, לשם נמלט אביו בעקבות כיבוש אנגליה בידי קאנוט הגדול. לאחר חזרתה של משפחתו לאנגליה ומותו של אביו ב-1057, דודו, המלך אדוארד המודה, הכריז על אדגר הצעיר כיורשו. עם זאת, אדגר היה בן 14 בלבד עם מותו של אדוארד ב-1066, והוויטנגמוט בחר בהרולד גודווינסון להיות למלך כדי שיוכל להדוף את פלישות הנורמנים. טוען נוסף לכס המלכות היה סווין השני מדנמרק, נכדו של סוון הראשון, מלך דנמרק ואחיינו של קאנוט, אך הוא טען לכס רק ב-1069.
- ^ Walker, Ian (2000). Harold the Last Anglo-Saxon King. Gloucestershire, UK: Wrens Park, pp.158-165
- ^ Heath, Ian. Armies of The Dark Ages 600-1066, Wargame Research Group Publication, p.36
- ^ Bradbury, p. 55
- ^ Bennett, Matthew (2001). Campaigns of the Norman Conquest. Essential Histories. Oxford, UK: Osprey, p.25
- ^ Gravett, p. 29
- ^ Gravett, p. 31
- ^ Bates, David (2001). William the Conqueror. Stroud, UK, pp.79-89
- ^ Gravett, pp. 22-21
- ^ Ian, p. 36
- ^ Lawson, M. K. (2002). The Battle of Hastings: 1066. Stroud, UK: Tempus, pp.180-182
- ^ Lawson, p. 128
- ^ Marren, p. 105
- ^ Gravett, pp. 81-80
- ^ משמעות השם האנגלו-סקסוני אתלינג היא "בן-מלך".
- ^ Gravett, p. 88
- ^ הרוזן מורקיר נכלא לשארית חייו.
- ^ Carpenter, David (2004). The Struggle for Mastery: The Penguin History of Britain 1066–1284. New York: Penguin, pp.79-84
- ^ Chibnall, Marjorie (1986). Anglo-Norman England 1066–1166. Oxford, UK, pp.11-13