הכנסייה האנגליקנית

הכנסייה האנגליקנית
שורשים, סיווג והנהגה
דת	נצרות
ענף	אנגליקניזם
התפלג מ	הכנסייה הקתולית
תאריך ייסוד	1534
מנהיג	צ'ארלס השלישי
מספר מאמינים	26,000,000 (נכון ל־Unbekannter Wert)
ארגונים ופעילות
מרכז	Church House
מיקום	הממלכה המאוחדת
	www.churchofengland.org

הכנסייה האנגליקנית (או כנסיית אנגליה - Church of England) היא הדת הממלכתית של ממלכת אנגליה. היא הוקמה במאה השישית על ידי מיסיונרים בשליחות האפיפיור, והייתה כפופה לרומא עד הרפורמציה במאה ה-16. המלך הנרי השמיני ניתק את הכנסייה משליטת האפיפיור והפכה לעצמאית. למרות שהיא נמנית עם הזרמים הפרוטסטנטיים במובן הרחב, הכנסייה נקטה בדרך כלל גישות שמרניות ביחס לכנסיות הרפורמציה באירופה היבשתית, והמונח "אנגליקניזם" הפך לתפישה דתית העומדת בפני עצמה. כנסיית אנגליה היא אבן הראשה של ה"קומוניון האנגליקני" העולמי, הכולל כנסיות בעלות השקפה דתית דומה בעשרות מדינות ו-85 מיליון מאמינים. המושל העליון של הכנסייה הוא מלך בריטניה צ'ארלס השלישי, ובראשה עומד הארכיבישוף מקנטרברי.

באנגליה חיים 26 מיליון איש שנטבלו לכנסייה, קרוב לשני שלישים מהאוכלוסייה, אם כי לפי מפקד 2011 רק מחציתם מזדהים כאנגליקנים. לפי אומדנים, רק מיליון משתתפים באוכריסטיה באופן קבוע^[1].

היסטוריה

ראשית הנצרות

הראייה ההיסטורית הראשונה לקיומה של כנסייה נוצרית מאורגנת באנגליה היא מתחילת המאה השלישית. בישופים אנגליים נכחו בכנסים נוצריים באירופה הרומאית במאה הרביעית. תאולוגיית הכנסייה הושפעה על ידי מיסיונרים קלטים וגאלים בעיקר. אך, אחרי הגעתו של אוגוסטינוס הקדוש מקנטרברי(אנ') מרומא בשנת 597, אימצה הכנסייה את מנהג הכנסייה הרומאית (הקתולית). במאות הבאות התחזקו היחסים בין הוותיקן לאנגליה בזכות הכיבוש הנורמני של אנגליה (1066). במקביל, האפיפיורים הקתולים הגבירו את כוחם באנגליה.

פילוג מרומא

על אף שלא מעט מלכים ניסו לצמצם את השפעת רומא באנגליה, המאמצים לא הצליחו עד כהונתו של המלך הנרי השמיני במאה ה־16. באותו זמן, התפשטה הרפורמה הפרוטסטנטית, שבה הוקמו כתות נוצריות חדשות למורת רוחה של הכנסייה הקתולית. אשתו של הנרי, קתרין מארגון, לא ילדה בן, וכך לא היה לו יורש, והאפיפיור קלמנס השביעי סירב לאשר את בקשת ביטול הנישואים של המלך. בעקבות כך, גרם המלך לפרלמנט לחוקק סדרת חוקים שביטלה את כוחו של האפיפיור בכנסיית אנגליה. תוך כדי כך, ייסד הנרי את כנסיית אנגליה ככנסייה לאומית עצמאית. הכנסייה החדשה לא שינתה באופן ניכר את מנהגי הדת, ונתקבלה במידה רבה על ידי מרבית האנגלים. לאחר מותו של הנרי השמיני, התגבשה הכנסייה האנגלית ופרסמה ספרי תפילה והצהרות על עקרונותיה. ב-1534 התקבל "חוק העליונות", המעביר את הסמכות על הכנסייה האנגליקנית מהאפיפיור למלך האנגלי (באותה עת, הנרי השמיני) ומכיר בה ככנסייה הרשמית של אנגליה^[2]. ב-1550, תחת הנהגת אדוארד השישי, הכנסייה האנגליקנית גיבשה דוקטרינה, מערכת מנהגים וטקסי פולחן^[2].

ב־1553 עבר השלטון באנגליה לבתו של הנרי, מרי הראשונה, אשר השיבה את אנגליה לנצרות הקתולית והייתה ידועה בכינוי "מרי העקובה מדם" בעקבות רדיפותיה האכזריות נגד הפרוטסטנטים. לאחר מותה של מרי, ב־1558, ירשה אליזבת הראשונה את המלכות והחייתה את חוקיו של אביה, הנרי השמיני. במשך כהונתה, דרשו הפוריטנים הקיצוניים רפורמות בכנסייה, במטרה לגרום למדינה להדמות למרכזים פרוטסטנטיים ביבשת אירופה^[2].

במאה ה-17

במאה ה־17, החל באנגליה שלטון בית סטיוארט. הפרלמנט ניסה לצרף את מאמציו להפיל את המשפחה לתנועת הרפורמות הדתיות. לאורך המאה, המלכים והפרלמנט נאבקו זה בזה על הדת השלטת בממלכה.

בזמן מלחמת האזרחים האנגלית (מ-1642 ועד 1651), פורקה הכנסייה על רקע מלחמת האזרחים בין הקתולים בהנהגת המלך צ'ארלס הראשון ופרלמנטרים פוריטנים בהנהגת אוליבר קרומוול. ב-1660 היא נוסדה מחדש בידי המלך צ'ארלס השני^[2].

ב-1690 התקבל "חוק הסובלנות", שאפשר לזרמים דתיים אחרים לקיים מפגשים והטפות.

בתקופה המודרנית

בעקבות מלחמת העצמאות של ארצות הברית, האמריקנים, לא רצו עוד להיות חברים בכנסיית אנגליה, שהייתה כפופה למלך, ולכן הקימו את הכנסייה האפיסקופלית (אפיסקופל - משגיח), הכנסייה האנגליקנית בארצות הברית. בהמשך הוקמו כנסיות אנגליקניות במרבית המדינות הדוברות אנגלית בנוסף לארצות הברית ואנגליה, כגון כנסיות אירלנד, סקוטלנד, וויילס; כנסיות אנגליקניות נפרדות באוסטרליה, ניו זילנד, ומדינות רבות באפריקה ובאסיה.

ב-1919, לאחר לחץ כבד מהאוכלוסייה הוולשית שהשתייכה ברובה לכנסיות עצמאיות, הכנסייה בוויילס הופרדה מהכנסייה האנגליקנית ואיבדה את מעמדה הרשמי. באותה שנה, הפרלמנט והכתר העניקו לאספת הכנסייה (גוף בן שלושה בתים, לבישופים, לכמורה הרגילה ולחילונים) סמכויות לדון ולקבוע רבים מסדריה, בלי להזקק עוד לחקיקה ישירה כדי לשנות את סידור התפילה וכדומה. מאז, הפרלמנט כמעט ולא עסק בשאלות דתיות.

עקרונות

עקרונות כנסיית אנגליה שונים מאלו של הקתוליות. על אף התאולוגיה השמרנית שלה ומחויבותה למסורת ולטקסים, הכנסייה האנגליקנית בכל זאת נבדלת בצורה ברורה מהקתוליות ויש מרכיבים קלוויניסטיים במורשתה. כנסיית אנגליה שונה מהכנסיות הפרוטסטנטיות הנוספות בעיקר בצורת ההסמכה לכמורה, במבנה התפילה, שמורכב מתרגומים אנגליים של תפילות טרם הרפורמציה, והעמידה על יסודות קתוליים מסוימים.

הסמכת נשים לכמורה

החל בשנת 1861 מונו נשים כדיאקוניות, אולם הן לא שימשו ככמרים באופן מלא ולא נחשבו כמוסמכות לכמורה. ב-1986 נחקק חוק המאפשר הסמכה של נשים לכמורה, ולראשונה הוסמכו נשים בשנת 1987. ב-2014 הסכים הסינוד הכללי של הכנסייה לאשר מינוי נשים לבישופות^[3].

מינוי אנשי כמורה הומוסקסואלים

בחירתו של רוואן ויליאמס לארכיבישוף מקנטרברי בספטמבר 2002 הביא לשינוי בגישת הכנסייה להומוסקסואלים. ויליאמס לא רק הכיר בנישואים חד-מיניים, הוא גם תמך בהסמכה לכמורה של נשים ושל הומוסקסואלים. בפועל, באותה עת כבר היו כמה עשרות כמרים הומוסקסואלים שפועלו בכנסיות אנגליקניות, ואשר חלקם לא הצניע את נטיותיו^[4]. עמדה זו איימה לפלג את הכנסייה, לאחר שמספר ארכיבישופים, העומדים בראש מחוזות של הכנסייה בעולם, בעיקר מהעולם השלישי, התנגדו למהלך^[5]^[6].

ביולי 2003, הבישוף ההומוסקסואל הראשון בכנסייה האנגליקנית ויתר על התפקיד, לאחר שמינויו עורר מחלוקת שאיימה לפלג את הכנסייה^[7].

ביוני 2008, כ-1,100 כמרים אנגליקנים שמרנים השתתפו בכינוס של "הוועידה לעתיד האנגליקני העולמי", שהתקיים בירושלים, רובם ממדינות מתפתחות. בכינוס החליטו להקים רשת עולמית למאבק במגמות ליברליות בכנסייה, כגון הסמכת כמרים הומוסקסואלים, והוחלט גם לנתק את הקשרים עם אגפים ליברליים בכנסייה האנגליקנית של ארצות הברית וקנדה. ביום האחרון של הכינוס, הכריזה הקבוצה כי תישאר במסגרת הכנסייה האנגליקנית, אבל עם עקרונות תאולוגיים ומועצת ארכיבישופים משלה^[8].

זהות מגדרית

בנובמבר 2017 קראה הכנסייה האנגליקנית לאפשר לילדים חופש לבחון את זהותם המגדרית. "יש להעניק לילדים חופש פעולה מלא לבדוק את האפשרויות של מי הם עשויים להיות בלא שייתקלו בשיפוטיות או בלעג", נכתב במדריך שהפיצה הכנסייה ל–4,700 בתי הספר שבבעלותה, בהם לומדים כמיליון תלמידים^[9].