ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/מיון נושאים: לוויקי/זבד הבת

זבד הבת (הידוע גם כ"שמחת הבת") הוא טקס יהודי הנהוג בעדות שונות, בו נערכת סעודת הודיה על הולדת בת במשפחה. לעיתים נערך הטקס סמוך לזמן הלידה, ואז גם מוכרז בו שמה הפרטי של הבת החדשה, בדומה לטקס ברית מילה.

שם הטקס

המילה "זֵבֶד" שפירושה מתנה היא מילה יחידאית במקרא, המופיעה בספר בראשית: ”וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱ-לֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב”. משפט זה נאמר על ידי לאה לאחר שילדה את זבולון, בנה השישי. יש אומרים שיחד עם זבולון נולדה תאומתו דינה, ככתוב בהמשך: ”וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה”. ויש הרואים רמז במילה "זבד" לשני הילדים שנולדו: זבולון ודינה.

מפרשי המקרא נחלקו בפירוש המילה "זבד": אונקלוס מפרש את המילה כ'חלק טוב' (כלומר, "ה' חָלַק לי חלק טוב"). פירוש זה מובא למשל גם אצל הרשב"ם או בפירוש האבן עזרא. הרמב"ן מפרש את המילה "זבד" כהלחם של המילים "זה בד", ("זהו ענף") במשמעות של ענפי צמרת מסוככים. על פי פירוש זה, הודתה לאה לה' ואמרה: "נתן לי הא-ל את הבן הזה כמו בד טוב, תחתיו יהיה בעלי מסתופף אתי בצלו".

השם "זבד הבת" לא התקבל בכל הקהילות, ויש המעדיפים לקרוא לאירוע "שמחת הבת" או "מסיבת הבת". בציבור הכללי בימינו משומשת גם "בריתה", כהטיית יתר של "ברית המילה" (בקיצור "ברית") שנחגגת לבנים.

חשיבות הטקס

ביום השמיני להולדתו של כל בן יהודי, נערך טקס הברית בו מלים אותו ומכריזים על שמו. כאשר נולדת בת, לעומת זאת, אין כל חובה הלכתית או מצווה מיוחדת שעשויות להצריך את קיומה של סעודת מצווה.

לא ידוע על כל טקס רשמי לקריאת שם לתינוקת בעת העתיקה, או איזה אירוע שציין את בואה לעולם. נראה כי השוני נובע מכך שבמשך ההיסטוריה הייתה העדפה ברורה להולדת בן, עד כי למעשה לא טרחו כלל לציין שנולדה בת.

הד ראשון במקורות היהודיים לטקס כלשהו שנערך לבנות עם היוולדן מופיע בתלמוד הבבלי, אך אין מדובר באירוע ייחודי לבנות דווקא:

"דְּהָווּ נְהִיגִי כִּי הֲוָה מִתְיְלִיד יָנוֹקָא - שָׁתְלִי אַרְזָא, יְנוּקְתָא - שָׁתְלִי תּוֹרְנִיתָא. וְכִי הָווּ מִינַּסְבִּי, קַיְיצִי לְהוּ וַעֲבַדוּ גְּנָנָא" (תרגום מארמית: "היו נוהגים כשנולד תינוק - שתלו ארז, תינוקת - שתלו תורנית. וכשהיו נישאים (זה לזו) קיצצו אותם (את העצים) ועשו מהם (כלונסאות) לחופה.")

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א

היווצרות הטקס בעדות ישראל

בימי הביניים החל להתגבש טקס לציון הולדת בת בכמה מקהילות צרפת ואשכנז. בטקס זה נכחו רק נשים וילדות, שנאספו אל בית היולדת זמן מה לאחר הלידה. הילדות רקדו סביב העריסה וקיבלו סוכריות, אחר כך שאלו במקהלה: "ומה יהיה שם הילדה?" אז הכריזה האֵם בקול רם את שֵם התינוקת, ושאר הנשים הניפו באוויר את העריסה, וחזרו בקול על השם. בטקס זה גם נאמרו פסוקי "שמע ישראל" ו"המלאך הגואל", שסגולתם להגן על התינוקת. הטקס הכניס את התינוקת החדשה לקהילת הנשים בלבד, ואפילו אביה לא יכול היה להשתתף בו.

בהמשך (אולי כהשלמה לטקס הנשי), התגבש המנהג בקרב האשכנזים לציין את לידת הבת בקריאת התורה הסמוכה לאחר הלידה: האב הטרי עלה לתורה, כשהקהל מלווה אותו בשירים ובפיוטים. הגבאי ברך אותו בברכת "מִי שֶׁבֵּרַךְ" לאיחולי בריאות ליולדת ולבת, והאב הודיע את שם התינוקת. בטקס הזה, שנערך לרוב בימים שני, חמישי או שבת שלאחר הלידה (שאז מוציאים בבית הכנסת ספר תורה), האֵם והבת בדרך כלל לא נכחו. טקס זה נוהג בקהילות אשכנז עד ימינו.

במאה ה-19 החלו נוהגות מעט מקהילות יהדות המזרח לקיים טקס, שנקרא לראשונה בשם 'זֵבֶד הבת'. הטקס נערך בבית הכנסת או בבית, במרחק זמן לא קבוע מיום הלידה, בנוכחות חברי הקהילה, גברים כנשים. במהלך הטקס ניתן שֵם לתינוקת, ונאמרו בו פסוקים ופיוטים מיוחדים העוסקים בבנות ישראל ובהודיה לאל. טקס זה, בגרסאות שונות, הוא זה הנהוג עד היום.

נוסח הטקס

מאחר שטקס זבד הבת התגבש רק בעת החדשה בקהילות שונות, הוא אמורפי מאד, וכולל רק כמה פסוקים ופיוטים מרכזיים, להם ניתן להוסיף כל דבר. כן אומרת האם את ברכת הגומל, כפי שמקובל בטקס ברית המילה. בטקס נהוג לומר לתינוקת החדשה: ”יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה” (במידה והתינוקת היא הבת הראשונה של הוריה, מוסיפים את הפסוק "אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה"), וכן:

"מי שברך אמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, מרים הנביאה ואביגיל, ואסתר המלכה בת אביחיל, הוא יברך את הילדה הנעימה הזאת ויקרא שמה (שם הילדה). במזל טוב ובשעת ברכה ויגדלה בבריאות שלום מנוחה, וִיזַכֶּהּ לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה, בבנים זכרים עושר וכבוד דשנים ורעננים ינובון בשיבה, וכן יהיה רצון ונאמר אמן."

כן מקובל לומר את הפיוט:

הרחמן הוא יברך אבי הילדה ואמה, ויזכו לגדלה ולחנכה ולחכמה,
לכבוד ולתפארת לכל עמה, ויהי ה' א-לוהים עִמהּ.
הרחמן הוא יברך את הקהילה, אשר ששה לעשות צדקה בגילה
וישלם פעלם כפולה, ויתנם למעלה למעלה.
הרחמן הוא יברך הרכה והעדינה, ויהיו ידיה ולבה לאל אמונה,
ותזכה לראות פני השכינה בשובה לציון ברינה.
הרחמן הוא יגאלנו גאולת עולמים בזכות שומרי בריתו הולכי תמים,
ויבשר בשורות טובות וניחומים לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים.
הרחמן, אשר כונן צעדינו עד הלום, יקדש בנו את שמו אשר בעילוֹם,
ויאר לנו פניו כשמש וכיהלום, בריתו תהיה אתנו - החיים והשלום.

ראו גם

• ברית מילה
• בת מצווה

קישורים חיצוניים

• תבנית:אתר ישיבה
• שמחת בת, באתר מכון עתים - מידע על טקס זבד הבת, מקורותיו ומנהגיו וכן תשובות לשאלות נפוצות
• רן חורי, הולדת הבת במקורות היהדות, מתוך: פתוחי חותם, ה, (תמוז תש"ע), עמ' 127-83, באתר רמבי"ש
• שמחת הבת באתר התנועה המסורתית בישראל
• טקסי מעגל החיים - שמחת הבת, באתר התנועה הרפורמית - יהדות מתקדמת בישראל - נוסח טקס אלטרנטיבי
• ‏דוגמה לנוסח זבד הבת השזור בפסוקים, פיוטים ושירים מודרניים, באתר ארגון "הוויה"
• זבד הבת, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערות שוליים

קטגוריה:טקסים קטגוריה:מנהגים יהודיים קטגוריה:אירועים משפחתיים קטגוריה:טקסי מעבר קטגוריה:נשים ביהדות קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך קטגוריה:סעודות מצווה