בבא מציעא קיח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הגיעוך אין שומעין לו אמשקבל עליו אמר לו הילך את יציאותיך ואני אטול את שלי אין שומעין לו בהשוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו גמשקבל עליו ואמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו:
גמ' נפחתה רב אמר ברובה ושמואל אמר דבארבע רב אמר ברובה אבל בארבע אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה ושמואל אמר בארבע אין אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה וצריכא דאי אשמועינן דירה בהא קאמר שמואל משום דלא עבידי אינשי דדיירי פורתא הכא ופורתא הכא אבל לענין זריעה עבידי אינשי דזרעי הכא פורתא והכא פורתא אימא מודה ליה לרב ואי איתמר בהך בהך קאמר רב אבל בהא אימא מודה ליה לשמואל צריכא:
נתנו לו זמן:
וכמה זמן ב"ד א"ר יוחנן השלשים יום:
מי שהיה כותלו כו':
הא מדקתני סיפא הילך יציאותיך מכלל דפנינהו עסקינן טעמא דפנינהו הא לא פנינהו לא אמאי ותקנה ליה שדהו דאמר ר' יוסי בר' חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ היכא דקא מיכוין לאקנויי ליה אבל הכא אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה:
השוכר לעשות עמו בתבן כו':
וצריכא דאי אשמועינן להך קמייתא דכי קאמר ליה הגיעוך אין שומעין לו משום דלית ליה אגרא גביה אבל הכא דאית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו דאמרי אינשי ממרי רשותיך פארי אפרע ואי אשמועינן הכא הכא שמשקבל עליו אין שומעין לו משום דאית ליה אגרא גביה אבל הכא דלית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו צריכא:
אין שומעין לו:
והתניא שומעין לו אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל חבירו א"ל רבה לרב נחמן בשלו מ"ט דא"ל אגרא עלך בשל חבירו נמי שכרו עליו דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל הפקר איתיביה רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו אימתי בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום או עדור עמי היום אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית אלא אמר רב נחמן ולא קשיא כאן בהגבהה כאן בהבטה אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא דתנן זשומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אתה אומר כן חאין באין משל צבור מאי לאו בהא קמיפלגי דת"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיבי ליה אגרא אין ואי לא לא ורבי יוסי סבר טהבטה בהפקר לא קני וכי אזלי צבור ומייתי השתא הוא דקא זכי ביה ומה אתה אומר הכי קאמרי ליה מדבריך לדברינו אין עומר ושתי לחם באין משל צבור אמר רבא לא דכ"ע הבטה בהפקר קני והכא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמיפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה רבי יוסי סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ומה אתה אומר הכי קאמרי ליה מדבריך לדברינו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה אין עומר ושתי לחם באין משל צבור איכא דאמרי רבא אמר דכ"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמיפלגי דת"ק סבר דתקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי יכי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו ור' יוסי סבר לא תקינו
רש"י
[עריכה]הגיעוך - הם שלך ופנה אותן לעצמך:
אין שומעין לו - אם אין זה רוצה אין קונה לו דבר הפקר או מתנה:
בתבן ובקש - ללקט לו משלו או מן ההפקר:
טול מה שעשית - כל מה שלקטת יהא שלך:
אין שומעין לו - אע"ג דבכל דוכתי אית ליה שוה כסף ככסף הכא גבי פועל בל תלין שכרו כתיב (ויקרא יט) מאי דאתני בהדיה משמע:
גמ' דלית ליה אגרא גביה - וזה אינו חפץ במתנתו והוא מזיקו שמנעו מזריעתו:
אבל סיפא דאית ליה אגרא גביה - וזה בא לכופו על שכרו והוא אומר לו טול זה בפרעון אימא כו':
ממרי רשותיך - מבעל חובך:
פארי אפרע - אפי' נותן לך סובין קבלם:
משום דאית ליה אגרא גביה - משקיבל עליה קנייה באגריה:
צריכא - דאין שומעין לו דקנייה ליה חצרו:
והתניא שומעין לו - לאומר לפועל טול מה שעשית בשכרך:
בשל חבירו - שהיתה מלאכת חבירו שומעין לו:
בשל הפקר - שומעין לו דא"ל קני ביה את דלדידיה לא קני ליה ר"נ לטעמיה דאמר לעיל (דף י.) המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו נמצא שאין פעולתו עליו ואין כאן בל תלין ולא דמי לשל חבירו דהתם ליכא למימר זכי ביה את וכי לא א"ל שכרך על בעל הבית על כרחו שכרו עליו אבל הכא לא:
איתיביה רבא לרב נחמן - למימר דפועל לאו בכלל המגביה מציאה לחבירו הוא אלא כיד בעה"ב הוא וקנייה בעה"ב בהגבהה דפועל אפילו אמר לו עשה עמי מלאכה סתם וכל שכן הכא דשכרו ללקט מציאות ממש:
כאן בהגבהה כאן בהבטה - ואידי ואידי בשל הפקר מתני' כששכרו ללקט תבן וקש בהגבהה דפועל ועל כרחו שכרו עליו וברייתא כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את זכי בה:
תנאי היא - אי קניא אי לא:
שומרי ספיחים - של שעורין לצורך מנחת העומר או של חטין לצורך שתי הלחם:
אתה אומר אינן באין משל צבור - אם נשמע לך לא יביאו עומר ושתי הלחם משל צבור אלא משל יחיד זה שקנה מן ההפקר בשמירתו דסבירא להו הבטה קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא ודעתו לכך על ידו נשמר:
ומה אתה אומר אין באין וכו' - הא איהו סבר דלא קניא:
מדבריך - שאתה אומר לשמרו בחנם:
לדברינו - שאנו אומרים הבטה בהפקר קני אין וכו':
אמר רבא - גרסינן הכא ולעיל אמר רבה:
דכ"ע הבטה בהפקר קני - וטעמא דר' יוסי דקסבר מסרה זה לצבור ונמצאו באין משל צבור:
ורבנן - חיישי שמא לא יהא בלבו למסור יפה יפה בלב שלם דנוח לו שיקרבו משלו:
מדבריך - שאתה אומר ישמרם חנם:
לדברינו - שאנו חוששין שמא לא ימסרם יפה יפה אין עומר ושתי הלחם וכו':
בחוששין לבעלי זרועות - שאם לא נוציא עליהן קול שהן של הקדש יש בעלי זרועות שלוקחין אותם בחזקה ולעצמן:
תוספות
[עריכה]זמן ב"ד ל' יום. ומכאן אנו למדים זמן ב"ד לפרוע חובו ולכמה דברים דהוי ל' יום ורשב"ג נמי אמר לעיל (דף קיג.) אף לעצמו אין מחזיר אלא שלשים יום ומיהו לכל נזיקין לא אמר שיהא זמן ב"ד ל' יום כמו הכא דהא לעיל (דף פב:) גבי נשברה כדו ולא סילקו נפלה גמלו ולא העמידה ר"מ מחייב בהזיקן אין זמן ב"ד שלשים יום שם כדמשמע בהמניח את הכד (ב"ק דף כט.) והיינו טעמא שבשעה קלה יכול להסירם משם:
אמר ליה הגיעוך אין שומעין לו. אע"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אמרי' בפרק המניח (שם דף כט.) דפטור הכא דאישתמוטי קא מישתמיט ואינו מפקירו כדאמר בגמרא:
ליקני ליה חצרו כו'. אבל אי לאו דר"י ברבי חנינא אתי שפיר דאין קונה לו אלא היכא דעומד בצד שדהו לכך כי לא פנינהו לא דכשאמר ליה הגיעוך לא היה אכתי עומד שם:
כאן בשל חבירו. תימה למאי דס"ד השתא אמאי צריך לומר לו טול מה שעשית בשכרך יאמר לא אתן לך כלום שלא עשית לי כלום:
לעשות בשלו והראהו בשל חבירו. משמע דוקא לעשות בשלו אז נותן לו שכרו משלם אבל סתמא לא ותימה א"כ אמאי איצטריך לשנויי כאן בשלו כאן בשל הפקר לישני כאן ששכרו לעשות שלו כאן ששכרו סתמא בשל חבירו ואור"י דמשום הכי לא משני הכי דהא פשיטא דאם שכרו לעשות בשל חבירו דשומעים לו אבל הא דמשני לעיל הא בשל חבירו חידוש הוא דשומעין לו דהא לא קאי הכי וכן כאן בשל הפקר חידוש הוא וכן מה שמתרץ לסוף דבהבטה שומעין לו חידוש הוא דקא משמע לן דהבטה בהפקר לא קני:
שומרי ספיחים. פירשתי בסוף פ' הזהב (לעיל דף נח.):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]כב א מיי' פ"ג מהל' שכנים הלכה ח', סמ"ג עשין סב, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ו:
כג ב ג מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה י', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ו סעיף ב':
כד ד מיי' פ"ד מהל' שכנים הלכה ח', סמג עשין כב, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ה:
כה ה מיי' פי"ג מהל' נזקי ממון הלכה י"ט, סמ"ג עשין סח, טור ושו"ע חו"מ סי' תט"ז:
כו ו טור ושו"ע חו"מ סי' של"ו סעיף ב' וסעי' ג:
כז ז מיי' פ"ד מהל' שקלים הלכה ה':
כח ח מיי' פ"ד מהל' שקלים הלכה ו':
כט ט מיי' פ"ב מהל' נדרים הלכה י"ט, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ג סעיף י"א:
ל י מיי' פ"ד מהל' שקלים הלכה ו':
ראשונים נוספים
כאן בשל הפקר. פרש"י בשל הפקר שומעי' לו דא"ל זכי ביה את דלדידי לא קני ולא דמי לשל חבירו דהתם לא מצי למימר לי' זכי בי' את וכי לא א"ל שכרך על בע"ה ע"כ שכרו עליו אבל הכא לר' ואין זה נכון דזכי ביה את לא מהני אלא אנן השוכר בשלו והראהו בשל חברו קאמרי' דנותן לו שכרו משלם משום דאטעייה ועו' דכיון דא"נ שלי הוא כמאן דא"ל שכרך עלי.
אבל שכרו לעשו' בשל חברו והראהו בשל חברו אי פרש שכרך עלי נותן לו משלו ואי לא פרש אין לו עליו כלום ובע"ה גופיה אי עבדי' שליח נותן לו שליחותו ואי לא יורד לתוך של חברו שלא ברשות הוא.
וא"ת א"ה מאי פירכיה דרבא דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה לימא בשכרו לעשות בשל חברו לאו מילתא היא דהתם אם עשאו שליח שכרו על בע"ה הוא ואי לא עשאו שליח מאי שומעי' לו לומר טול מה שעשית בשכרך והרי אין לו ולפועל במה שעשו כלום ועוד דהתם פשיטא שאין לפועל על השוכר כלום אבל בהפקר קמ"נ הבטה בהפקר לא קני לבע"ה וסוף סוף ה"ל שכרו לעשו' במה שאינו שלו ופטו' וה"ה לעשות בשל חברו דפטור כדפרישית:
מה ששנינו בפועל שאם אמר לו טול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו: פרש"י אע"ג דבכל דוכתא אמרינן שוה כסף ככסף, הכא גבי בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיא משמע. ולא נהירא, דהא כתיב פעולת שכיר, כלומר מה שאתה חייב לו מחמת פעולתו שעשה עמך. ומה שכתוב נמי ביומו תתן שכרו, לא שכרו ממש כלומר אותו מין שהתנה עמו, אלא שלא יעבור יומו ושכר פעולתו אצלו וממארי רשותך פארי ועוד אם אין לו שאינו עובר משום בל תלין (לעיל קיב, א), שומעין לו.
אלא טעמא משום דשלשה דינים מוחלקין יש בתשלומין מה שיש לחברו אצלו, מלוה, ונזקין, ושכירות. מלוה, כל שיש בידו מעות חייב לפרוע במעות, הא אין לו מגבהו מה שירצה קרקע או מטלטלין, וכדאמרינן (כתובות פו, א) ודאי דאמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין, אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכו'. ובנזקין, אפילו אית ליה זוזי משלם מאי דבעי, אלא דאי מגבי ליה קרקע יהיב עידית דמיטב שדהו כתיב (ב"ק ו, ב), ואי מטלטלין אפילו סובין דכל מידי דמטלטל איקרי מיטב (שם ז, ב). אבל שכירות אפילו אין לו מעות אמרינן ליה זיל את טרח וזבין, דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב, וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בנתים ברעב, ועוד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה, ולפיכך זה שאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין (שיטמ"ק).
גמ': מי שהיה כותלו וכו' הא לא פנינהו: והרשב"א ז"ל דקדק מדלא תנא בסיפא גבי פועל הכי, שמע מינה דלא בעי פנינהו אלא ברישא בלחוד, ואע"ג דאפשר לומר דה"נ לאחר שהוליכן בפניו לביתו קאמר, ואשמעינן בקמייתא וה"ה הכא, נראה לו עיקר דברישא בלחוד הוא דקאמר. וטעמא דמילתא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד, סמכה דעתו שעדיין יש שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחה ליה, אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו, הלכך ה"ל כאילו פנינהו לאלתר באפיה וגמר ומקני.
כאן בשל הפקר. בשלו אין שומעין לו. בשל הפקר כיון דלאו ממוניה הוא ולא קני ביה מידי, דקסבר רב נחמן דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, לפיכך שומעין לו: וא"ת מאי שנא משכרו סתם והראהו בשל חברו דחייב, אע"פ שלא קנה הוא כלום ולא נהנה בו, ובודאי כל ששכרו סתם שכרו עליו עד שיאמר שכרכם על בעל הבית, וכדאמרינן לעיל, אמר ליה לשמעיה צא ושכור לי פועלים ואמור להם שכרכם על בעל הבית אלמא סתמא כאלו אמר להם שכרכם עלי. נראה לי, דשאני התם דנהנה בו חברו, ומכל מקום הרי ההנה פועל איניש דעלמא על ידו של זה ועל מה שנשכר זה אצלו, ולפיכך חייב כאלו נהנה הוא ממנו, והוה ליה כעין דין ערב, אבל גבי הפקר לא נהנה לא הוא ולא אחר על שכירותו (שיטמ"ק).
הא דאמרינן: תנא קמא סבר הבטה בהפקר קני: כלומר המביא אצל מי שהביט בשבילו לא קני, דאי לא, בחנם נמי אמאי לא והא קנו צבור בהבטה של זה, אלא לכולי עלמא צבור לא קנו בהבטה של זה ובדידיה הוא דפליגי, כך נראה לי. וקשיא לי[ה], לת"ק היאך קנה זה, והלא הוא אינו מכוון לקנות לעצמו אלא מביט לצורך צבור, ואי צבור לא קנו איהו היכי קני, וכי קונה בעל כרחו. ובאמת שרש"י סבור כן, מההיא (ביצה לט, א) דמלא מים לחברו דאמר רב נחמן הרי הן כרגלי הממלא, וכמו שכתבתי בפרק קמא דמכלתין (י, א בד"ה רב נחמן) גבי פלוגתא דהמגביה מציאה לחברו, אלא שאין הדברים נראין כן וכמו שכתבתי שם משמו של ר"ת. ולפיכך נראה לי, דת"ק סבור דכיון ששומר זה יודע שאין צבור קונין בהבטתו, נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמן, ומדקנה הוא ושומר לצבור בחנם, כשצבור באין ולוקחין משל זה הן לוקחין ועומר ושתי הלחם אינן באין משל צבור, ור' יוסי סבר דאיהו נמי לא קני, וכי מייתו צבור השתא הוא דקא זכו. (שיטמ"ק).
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
המוציא זיבלו לרשות הרבים לזבלים פי' לאפוקי אם הוא מתכוין לנקות את ביתו שאינו רשאי להוציאו ברה"ר דדוקא כשהוציאו לצורך לזבל שהוא צריך לו להוציאו לגינתו התירו לו להוציאו ברה"ר אבל לא כשאינו צריך לו :
הגיעוך אין שומעין לו: כלומר אם אינו רוצה לקבל בעל הגנה זה רשאין בית דין לכפותו שיפנה אבניו מגנתו של חברו. ואם משקבל עליו וכו' כלומר אם קבל עליו בעל הגנה וטרח לפנות האבנים והעפר זכה בהן ואם חזר בעל הכותל ואמר לבעל הגנה הילך שכרך כפי שהייתי שוכר פועלים ונותן להם והחזר לי האבנים שיהיו שלי אין שומעים לו שהרי זכה בעל הגנה בהן אף על פי ששוין יותר מן ההוצאה שהוציא בהם שעל מנת כן הפקירן לו ויודע היה בזה ואפילו הני מחל לו. ה"ר יהונתן.
כתוב בתוספות אף על גב דמפקיר נזקיו וכו'. שאני הכא דלא מפקיר להו אלא שאינו רוצה ליטלם. ועוד דאמרינן בגמרא דדעתיה לדחויה ולי נראה שאינו קשה כלום דהתם לא עשה ההיזק בשעת נפילה ומפקירן קודם שיעשה היזק והוה ליה בור לאנסו ואם יכשל בו אדם אחר כך פטור אבל הכא בשעת נפילה עשה לו ההיזק כי נתמלאת גנתו אבנים ועפר ואינו יכול לזרעה. הרא"ש.
וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: היה כותלו סמוך לגנת חברו ונפל לגנתו ואמר לו שיפנה אותם ולא רצה ואמר לו הגיעוך והרי הן שלך ופנה אותם לעצמך לא כל הימנו וכופין שחו לשכור פועלים ולפנותן ואם נתרצה בעל הגנה בכך כיון שקבל עליו לפנותן לעצמו והתחיל לפנותן לעצמו בפני בעל הכותל אין בעל הכותל יכול לחזור בו אף על פי שרצה ליתן לו שכרו ויציאותיו. עד כאן.
וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל ולאו דמפנה להו כלהו באפיה אלא כיון שהתחיל בפניו אף על פי שלא גמר הכל מיד קננהו וזהו ואם משקבל עליו וכו'. עד כאן.
עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: אבל היכא דלא פנה אותם ורצה בעל הכותל לחזור בו יכול לחזור בו. והוא הדין היכא דפינן שלא בפני בעל הכותל דכיון דדחויי הוא דהוה מדחה ליה מרי כותלא למרי גינתא לא זכתה לו חצרו אלא אם כן פינן בפני הנותן או דקנה מיניה דמחלינהו גביה. ונראה לומר דאף על גב דמרי כותלא מצי הדר ביה כל כמה דלא פנינהו מרי גינתא אפילו הכי מארי גינתא לא מצי הדר ביה דכיון דאירצי מחילה להיזקא ומחילה לא בעיא קנין וצריך עיון.
מה ששנינו בפועל שאם אמר לו טול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו. פירש רש"י אף על גב דבכל דוכתא אמרינן שוה כסף ככסף הכא גבי בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע. ולא נהירא דהא כתיב פעולת שכיר כלומר מה שאתה חייב לו מחמת פעולתו שעשה עמך ומה שכתוב נמי ביומו תתן שכרו לא שכרו ממש כלומר אותו מין שהתנה עמו אלא שלא יעבור יומו ושכר פעולתו אצלו וממארי רשותך פארי אפרע. ועוד אם אין לו שאינו עובר משום בל תלין שומעין לו.
אלא טעמא משום דשלשה דינים מוחלקין יש בתשלומין מה שיש לחברו אצלו. מלוה. ונזקין. ושכירות. מלוה כל שיש בידו מעות חייב לפרוע במעות הא אין לו מגבהו מה שירצה קרקע או מטלטלין וכדאמרינן ודאי דאמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכו'. ובנזקין אפילו אית ליה זוזי משלם מאי דבעי אלא דאי מגבי ליה קרקע יהיב עידית דמיטב שדהו כתיב ואי מטלטלין אפילו סובין דכל מידי דמטלטל איקרי מיטב. אבל שכירות אפילו אין לו מעות אמרינן ליה זיל את טרח וזבין דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בינתיים ברעב ועוד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה ולפיכך זה שאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין לו. הרשב"א.
וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך לא כל הימנו. ואם קבל עליו הפועל אין השוכר יכול לחזור בו ואין צריך לומר שאין הפועל יכול לחזור בו כיון שנתרצה בכך. ונראה לומר דבהא נמי כיון דליתיה לתבן וקש בידיה דשעל דוקא היכא דהתחיל פועל למשקליה לההוא תבן באפי שוכר הוא דאין שוכר יכול לחזור בו כי ההוא דלעיל דאבני הכותל שנפלו לגנה כיון שנתרצה בכך. עד כאן.
גמרא. ושמואל אמר רשאי לכופו אפללו בארבעה לבד לירד לגמרי למטה וימלא כל בית הבד מזריעת מקשאיו ומדלעיו שאין לו להטריחו לירד ולזרוע ולעלות ולזרוע וכן בכל שעה ושעה שמשקהו בכל יום. ואפשר דדוקא נקט גנה שיש עליו טורח בכל יום להשקות אבל בשדה בית הבעל שאינו צריך אלא שלש פעמים בשנה בשעת חרישה וזריעה וקצירה שמא יוכל לשכב עליו שלא ירד למטה לגמרי וצריך עיון. ה"ר יהונתן.
הא דאקשיה טעמא דפנינהו וכו'. ותקנה ליה חצרו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא וכו': קשיא לי והא מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו הכא נמי הרי קבל ומדעתו הוא. ואיכא למימר אף על פי שקבל עליו כיון שלא אמר תזכה לי חצרי זכיית החצר שלא מדעתו הוא. מיהו דרבי יוסי ברבי חנינא קשיא דהא גנה המשתמרת היא. וקשיא לי דהא לענין מכר אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואף על פי שלא אמר תזכה לי חצרי ואם כן תיקשי ליה ברייתא אמתניתין. ואיכא למימר שאני התם דמנח מוכר עייליה לרשות לוקח וכיון שקבל עליו תו לא צריך אבל הכא ממילא אתי לה וכמציאה דמיא ובעינן הגבהה לקנוייה. ולרבי יוסי ברבי חנינא מיהא קשיא. הראב"ד.
כתוב בתוספות אבל אי לאו דרבי יוסי ברבי חנינא אתי שפיר וכו'. דהוה מצי לאוקמה בשאין משתמר דבעינן עומד בצד שדהו לכולי עלמא. גליון תוספות.
וזה לשון ה"ר יהונתן: ותקנה לו שדהו. דהא חצר שמשתמרים שם האבנים היא ובחצר המשתמרת אפילו לא יהיה בעל הגנה בתוך גנתו ואפילו לא נכנסה שם המציאה מדעתו כל שכן הכא דהוי מדעתו שהפקירום בעלים בפירוש. ע"כ.
וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ודוקא חצר המשתמרת הוא דזכיה ליה אף על פי שאינו עומד בצד חצרו אבל אינה משתמרת אינו זוכה במה שבתוכה אלא אם כן הוא עומד בצד חצרו ואמר תזכה לי חצרי וצריך עיון היכא דלא אמר תזכה לי חצרי כיון שהוא עומד בצד חצרו ובגוזלות מפריחין הוא דבעינן הכי. עד כאן.
אבל רישא דלית ליה אגרא גביה: אף על גב דאוקים בדפנינהו מכל מקום לא גמר ומקנה כיון דליכא בל תלין. גליון תוספות.
כאן בשל חברו: כלומר בשל חברו שומעים לו. ומיהו לאו למימרא שיהא רשאי פועל ליטול תבן וקש לעצמו כמו שאמר לו זה דהא לית ליה ביה ולא מידי אלא פירוש שומעים לו שאינו מחויב לו לתת שכרו דקסלקא דעתין השתא שאין שכרו עליו כלל ומשום הכי מקשינן דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה דתניא וכו'. הר"ן.
וזה לשון הראב"ד: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ואמר ליה טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו מפני ששכר עליו אבל בשל חברו שאין שכרו עליו אם אין חברו רוצה לפרעון יכול זה לומר טול מה שעשית בשכרך. ואקשיה בשלו מאי טעמא אין שומעין לו משום דאמר ליה אגרך עלי בשל חברו נמי אגריה עילויה הוא דתניא וכו' ואי קשיא לך לוקמה כגון דאמר ליה שכרכם על בעל הבית דלאו עילויה הוא. אם כן למה ליה למימר טול מה שעשית בשכרך ומאי עבידתיה גביה דנימא ליה מידי אלא שמע מינה דאמר ליה שכרך עלי ואם כן הוה ליה כדידיה. עד כאן.
כאן משל הפקר: פירש רש"י בשל הפקר שומעים לו דאמר ליה זכי ביה את דלדידי לא קני ולא דמי לשל חברו דהתם לא מצי למימר ליה זכי ביה את וכי לא אמר לו שכרך על בעל הבית על כרחו שכרו עליו אבל הכא לא. ואין זה נכון דזכי ביה את לא מהני ולא מעלי אלא אנן השוכר בשלו והראהו בשל חברו קאמרינן דנותן לו שכרו משלם משום דאטעייה ועוד דכיון דאמר ליה שלי הוא כמאן דאמר ליה שכרך עלי אבל שכרו לעשות בשל חברו והראהו בשל חברו אי פריש שכרך עלי נותן לו משלו ואי לא פריש אין לו עליו כלום ובעל הבית גופיה אי עבדיה שליח עלתה לו שליחותו ואי לא יורד לתוך של חברו שלא ברשות הוא.
ואם תאמר אי הכי מאי פירכיה דרבא דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה לימא בשכרו לעשות בשל חברו. לאו מילתא היא דהתם אם עשאו שליח שכרו על בעל הבית הוא ואי לא עשאו שליה מאי שומעים לו לומר טול מה שעשית בשכרך והרי אין לו ולפועל במה שעשה כלום. ועוד דהתם פשיטא שאין לפועל על השוכר כלום אבל בהפקר קמשמע לן הבטה בהפקר לא קני לבעל הבית וסוף סוף הוה ליה שכרו לעשות במה שאינו שלו ופטור והוא הדין לעשות בשל חברו דפטור כדפרישית. הרמב"ן.
וזה לשון הר"ן: אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל הפקר. פירש רש"י דטעמא דשומעין לו בשל הפקר משום דמצי אמר ליה זכי ביה את מה שאין כן בשל חברו דלא מצי למימר ליה הכי. ולא מחוור דאי איהו מחייב אאגריה כי אמר ליה זכה את לאו כל כמיניה. אלא הכא בשהראהו לעשות בשל הפקר בפירוש עסקינן דלא מחייב איהו אאגריה ומשום הכי מצי למימר ליה טול מה שעשית בשכרך.
וכי תימא לוקמא בכהאי גוונא נמי בשל חברו כגון ששכרו לעשות בשל חברו בפירוש דלא מחייב אאגריה. לאו מילתא היא דאי הכי פשיטא אבל גבי הפקר קמשמע לן דהבטה בהפקר לא קני. ועוד דלישנא דטול מה שעשית בשכרך שומעים לו אתי שפיר בשל הפקר מבשל חברו דבשל הפקר מצי אמר ליה הכי אבל בשל חברו מאי אית ליה גביה דלימא לפועל טול מה שעשית בשכרך. עד כאן.
כאן בשל הפקר: בשלו אין שומעין לו בשל הפקר כלון דלאו ממוניה הוא ולא קני ביה מידק דקסבר רב נחמן דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו לפיכך שומעין לו. ואם תאמר מאי שנא משכרו סתם והראהו בשל חברו דחייב אף על פי שלא קנה הוא כלום ולא נהנה בו ובודאי כל ששכרו סתם שכרו עליו עד שיאמר שכרכם על בעל הבית וכדאמרינן לעיל אמר ליה לשמעיה צא ושכור לי פועלים ואמור להם שכרכם על בעל הבית אלמא סתמא כאלו אמר להם שכרכם עלי. נראה לי דשאני התם דנהנה בו חברו ומכל מקום הרי ההנה פועל איניש דעלמא על ידו של זה ועל מה שנשכר זה אצלו ולפיכך חייב כאלו נהנה הוא ממנו והוה ליה כעין דין ערב אבל גבי הפקר לא נהנה לא הוא ולא אחר על שכירותו. הרשב"א.
כאן בהבטה: הוה מצי לאוקמי בשהראהו בשל הפקר ובהגבהה. גליון תוספות.
והבטה בהפקר תנאי היא אי קניא ליה בהבטה או לא דאיכא מאן דאמר קני וכי נטר ליה לבעל הבית באגרא קני ליה בעל הבית ואי נטר ליה לבעל הבית בלא אגרא קני הוא לנפשיה. קשיא לי כי הוי שומר חנם נמי הא שומר דהקדש הוי וכי אין אדם נשאל לחברו חנם אין ודאי () ליה מידי. אי נמי דעבד ליה עבידתיה אבל הכא מאי עביד ליה הילכך כי לא שקיל אגרא שומר דנפשיה הוי. הראב"ד.
שומרי ספיחים בשביעית: קשה דהא משומר אסור להדיוט כדאיתא בפרק בתרא דיבמות ואם כן אסור נמי לגבוה כדאמרינן בפסחים ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ויש לומר דהא דתניא בתורת כהנים מן המופקר אתה בוצר ואין אתה בוצר מן המשומר מדרבנן הוא וקרא אסמנתא בעלמא הוא ולגבוה כיון דלא אפשר לא גזור. אי נמי ענבי נזירך דדרשינן מיניה מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר משמע דוקא משומר לצורך בני אדם נזירך משמע לצרכך אבל לצורך גבוה שרי. ועוד יש לומר שלא היו מונעים בני אדם מליכנס רק מודיעין לבני אדם והם פורשים מאליהם. הרא"ש. ועיין בסוף פרק הזהב (פרק נ"ח ע"א) בתוספות דיבור המתחיל לשמור את הזרעים.
הא דאמרינן תנא קמא סבר הבטה בהפקר קני: כלומר המביא אצל מי שהביט בשבילו לא קנין דאי לא בחנם נמי אמאי לא והא קנו צבור בהבטה של זה אלא לכולי עלמא צבור לא קנו בהבטה של זה ובדידיה הוא דפליגי. כן נראה לי.
וקשיא ליה לתנא קמא היאך קנה זה והלא הוא אינו מכוון לקנות לעצמו אלא מביט לצורך צבור ואי צבור לא קנו איהו היכי קני וכי קונה בעל כרחו. ובאמת שרש"י סבור כה מההיא דמלא מים לחברו דאמר רב נחמן הרי הן כרגלי הממלא וכמו שכתבתי בפרק קמא למכלתין גבי פלוגתא דהמגביה מציאה לחברו. אלא שאין הדברים נראין כן וכמו שכתבתי שם משמו של רבינו תם. ולפיכך נראה לי דתנא קמא סבור דכיון ששומר זה יודע שאיו צבור קונין בהבטתו נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבואו אחרים ויטלום לעצמן ומדקנה הוא ושומר לצבור בחנם כשצבור באין ולוקחין משל זה הן לוקחין ועומר ושתי הלחם אינן באין משל צבור ורבי יוסי סבר דאיהו נמי לא קני וכי מייתו צבור השתא הוא דקא זכו. הרשב"א.
אי יהבי אגרא אין ואי לא לא: בלא אגרא נמי יביאו משל צבור כגון שאינו מתכוון לקנות. גליון תוספות.
איכא דאמרי אמר רבא הבטה בהפקר לא קני וטעמא דתנא קמא משום דחיישינן לבעלי זרועות דכיון דלא קני להו שומר אתו ושקלי ליה וכיון דשמעי דשקלי אגרא מתרומת הלשכה ממנעי ואף על גב דצבורא לא קני להו. ורבי יוסי סבר לא חיישינן ומאי אתה אומר הכי קאמרו ליה מדברינו לדבריך אין תמידין ומוספין וכו' פירוש מדברינו שאנו אומרים שתקנו להם מתרומת הלשכה לדבריך שאתה אומר שמתנדב ומניחן בלשכה הרי יש ליחיד חלק בתמידין ומוספין שבאין משם שמא לא ימסרם יפה. קשיא לי מאי שנא הני ארבע זוזי מכל משקלים שהיחידים מביאין שאין חולקים. () איכא למימר בשאר יד כולן שוה אבל הני ארבע זוזי יתירי נינהו ודיחיד הוו וחיישינן. הראב"ד.
אקני להו רבנן ארבע זוזי בלשכה כי היכי דלא ליתו בעלי זרוע ושקלינהו מינייהו: פירוש לאו למימרא דקני להו הקדש בהכי דכיון דהבטה בהפקר לא קנה כי אקני להו רבנן ארבע זוזי בלשכה מאי הוי. אלא הכי קאמר כיון דידעי בעלי זרועות דאי שקלינהו פסיד הקדש הנהו ארבע זוזי פרשי ולא שקלי אבל אי לא תקין רבנן הני הוו שקלי לנפשייהו דמימר אמרי שלא יהא הקדש נפסד על ידם לפי שימצא ויביא לו ממקום אחר. הר"ן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה