פרוסיה המזרחית

פרוסיה המזרחית
**Ostpreußen**
דגל	סמל
המנון לאומי	nationalhymne of east prussia
ממשל
שפה נפוצה	גרמנית
עיר בירה	קניגסברג
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	צירוף דוכסות פרוסיה לממלכת פרוסיה
תאריך	1773
פירוק	תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה
תאריך	1945
ישות קודמת	דוכסות פרוסיה
ישות יורשת	ברית המועצות; פולין

פְּרוּסְיָה הָמִזְרחִית (בגרמנית: Ostpreußen, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; ליטאית: Rytų Prūsija, פולנית: Prusy Wschodnie, רוסית: Восточная Пруссия) הייתה בתחילה פייף של ממלכת פולין, ונקראה דוכסות פרוסיה, ולאחר מכן הייתה מחוז בממלכת פרוסיה ובמדינה החופשית של פרוסיה.

פרוסיה המזרחית שכנה לאורך החוף הדרום־מזרחי של הים הבלטי. בירתה הייתה קניגסברג, ששמה שונה ב־1946 לקלינינגרד על ידי ברית המועצות.

בעקבות הקרבות הנואשים שהתחוללו בה לקראת סיום המלחמה, הפצצות אוויריות על ידי בעלות הברית בשטח מאוכלס, האיחור בפינוי האוכלוסייה האזרחית, התנאים הקשים שבה בוצע הפינוי, הכיבוש על ידי הצבא האדום וגירוש האוכלוסייה האזרחית הגרמנית, הפכה פרוסיה המזרחית בגרמניה לסמל לזוועות מלחמה ופשעי המלחמה באוכלוסייה האזרחית הגרמנית,^[1] אם כי, ממחקרים מהשנים האחרונות עולה כי היקף מעשי הטבח היה קטן משתואר קודם לכן.^[2]

היסטוריה

פרוסיה הקדומה לפני הכיבוש הטווטוני

נראה שפרוסיה קיבלה את שמה משם העם או השבט שישב בה לפני הכיבוש הטווטוני (הגרמני). הפרוסים (או הברוסים) הקדומים מוזכרים כבר על ידי פְּתוֹלָאמָיוּס שחי במאה השנייה לספירה. מעט יחסית ידוע אודות הפרוסים, שהיו עם של ציידים ומגדלי בקר שישבו באזור המיוער בצפיפות, וזרוע ביצות ואגמים. ידוע שדיברו שפה ממשפחת השפות הבלטיות הנקראת פרוסית עתיקה (אנ') ששרדה לתוך הכיבוש הגרמני עד למאה ה־18. מעט שמות, בעיקר של מקומות, שרדו עד התקופה הנאצית שאז גורמנו (הפכו לגרמנים) על ידי השלטון שמות אלו.

ידוע גם שהפרוסים הקדומים האמינו במערכת אלים פוליתאיסטית וסגדו להם, בין השאר, סביב עצים גדולים, מרכזה של הדת היה ב־Romuva. הם היו מאורגנים בקבוצות שנקראו laūks שפירושו בשפה הפרוסית הקדומה שדה. כל קבוצה שכזו מנתה מספר איכרים ובני משפחותיהם שחלקו אינטרס משותף. ההחלטות המשותפות היו מתקבלות על ידי אספה כללית של כל הגברים, אספה שבחרה גם מנהיג וראש שבט, המנהיג היה אחראי על ענייני היום יום בעוד שראש השבט היה אחראי על הדרכים, מגדלי התצפית והגבולות.

החל מהמאה ה־11 נעשו ניסיונות לנצר את הפרוסים ולהכניסם תחת מרות הכנסייה הקתולית, ממלכת פולין והקיסרות. בשנת 1230 יצא המסדר הטווטוני, שנכשל בהגנה על ממלכת ירושלים הצלבנית והוגלה מארץ ישראל, למסע הצלב הפרוסי לכיבוש מדינה עצמאית לעצמו, ולניצור, שעבוד והכחדת הפרוסים שיתנגדו לכך.

הפרוסים לא היו שווי ערך בשדה הקרב לאבירים המיומנים שכבשו את ארצם, למרות זאת הם מרדו פעמים רבות באבירים המשעבדים. המרידות, מספר המתים הגדול, השעבוד, הכחדת האצולה שהתנגדה, הניצור והטמעת הנותרים בגרמנים שהיגרו למדינת המסדר הביאו לדעיכה אטית במספרם והכחדת תרבותם, נהוג לחשוב שכקבוצה תרבותית נעלמו הפרוסים במאה ה־18.^[3]

כפי שקרה פעמים רבות, המקור העיקרי כיום להכרת תרבותם של הפרוסים הם כתבי האבירים והנזירים שהכחידו אותם, מעט מאוד מתרבותם החומרית של הפרוסים שרדה, וביניהם פסלים בעלי משמעות פולחנית.

מאבירים לווסאלים

מחציה השני של המאה ה־13 עד המאה ה־15 שלט המסדר הטווטוני באזור פרוסיה תחת מדינת המסדר הטווטוני. שאיפות הרחבת המדינה של האבירים הביאו למספר קרבות עם ממלכת פולין שהובילו למלחמה הפולנית־ליטאית־טווטונית בה ניצחו כוחות מאוחדים מפולין והדוכסות הליטאית הגדולה בקרב גרונוולד ב־1410. הניצחון נעשה לרשמי ב־1466 עם חתימת האמנה השנייה של תורן וכך הסתיימה מלחמת שלוש עשרה השנים שלאחריה עברה פרוסיה המערבית להיות תחת שלטון פולני, כשפרוסיה המזרחית נשארת תחת שלטון האבירים כפייף של פולין.

המסדר הפסיד את פרוסיה המזרחית עם עליית הרפורמציה כשראש המסדר אלברכט, דוכס פרוסיה הפך לחילוני והציג עצמו כווסאל של הכתר הפולני. בנו של אלברכט – אלברכט פרידריך, דוכס פרוסיה מת ב־1618 ופרוסיה הדוכסית עברה לרשות ברנדנבורג, מה שיצר את ברנדנבורג־פרוסיה. פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג הצליח להסיר את השליטה הפולנית מעל הדוכסות ב־1660 שהפכה כפופה לקיסרות הרומית הקדושה בלבד.

ממלכת פרוסיה

ערך מורחב – ממלכת פרוסיה

אף על פי שברנדנבורג הייתה באופן תאורטי חלק מהאימפריה הרומית הקדושה, פרוסיה הייתה מחוץ לתחום שיפוטה של האימפריה. בתמורה לתמיכתו בקיסר לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה במלחמת הירושה הספרדית, המושל פרידריך השלישי מברנדנבורג הורשה להמליך עצמו כ"מלך בפרוסיה" ב־1701 תחת השם פרידריך הראשון. בממלכה החדשה שלט בית הוהנצולרן ונקראה ממלכת פרוסיה.

לאחר חלוקת פולין הראשונה ב־1772, אוחד וורמיה, חלק מפולין, עם דוכסות פרוסיה. ב־31 בינואר 1773, הודיע פרידריך השני מלך פרוסיה ששמו של המחוז החדש יהיה פרוסיה המערבית, כששמו של שאר השטח יהיה פרוסיה המזרחית.

בשנים 1824–1878 אוחדו פרוסיה המערבית והמזרחית למחוז אחד אך לאחר מכן הופרדו בשנית.

האימפריה הגרמנית

ב־1871, עם ההכרזה על הקמתה של האימפריה הגרמנית, הפכה פרוסיה המזרחית לחלק מהאימפריה. ב־1875 החלוקה האתנית בפרוסיה המזרחית הייתה 73.48% דוברי גרמנית, 18.39% דוברי פולנית ו־8.11% דוברי ליטאית. אוכלוסיית המחוז ב־1900 הייתה 1,996,626 תושבים בחלוקה דתית של 1,698,465 פרוטסטנטים, 269,169 קתולים ו־13,877 יהודים. מספר הפולנים והליטאים ירד במשך הזמן לאור תהליך הגרמניזציה. הפרוסים דוברי־פולנית רוכזו בדרום האזור (מזוריה, וורמיה) והפרוסים דוברי־ליטאית רוכזו בצפון־מזרח.

רפובליקת ויימאר

עם התפטרותו של וילהלם השני מכס המלכות הפכה גרמניה לרפובליקה. בין שתי מלחמות העולם, הפכה פרוסיה המזרחית למובלעת גרמנית לפי חוזה ורסאי כשחלקים מפרוסיה המערבית ומחוז פוזן סופחו לפולין כדי ליצור את המסדרון הפולני והעיר החופשית דנציג.

ב־1920 נערכו משאלי עם בפרוסיה המערבית ודרום פרוסיה המזרחית כדי לקבוע אם האזורים צריכים להצטרף לרפובליקה הפולנית השנייה או להישאר בגרמניה; 96.7% מהתושבים הצביעו להשארות בגרמניה.

השלטון הנאצי

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה במרס 1933 ישבו בקניגסברג 3,200 יהודים, כשהחלו הנאצים לרדוף את היהודים במוסדות להשכלה גבוהה החלו פרופסורים יהודים לעזוב את אוניברסיטת קניגסברג, מצאו מקלט בארצות הברית, או עלו לארץ ישראל.

כשהתרחבו הרדיפות גם למערכת ההשכלה העממית והתיכוני ואחרי שנאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר כלליים, הקימה הקהילה ב־1935 בית ספר יהודי משלה.

בפרעות "ליל הבדולח", ליל 9 בנובמבר 1938, נשרף כליל בית הכנסת הגדול, בתי הכנסת האחרים נחרבו גם הם. שוכני בית האבות וילדי בית היתומים הושלכו לרחוב, וגברים יהודים נאסרו ונשלחו לחדשיים וחצי למחנות ריכוז.^[4]

ב־1938 שינו הנאצים כשליש משמות האזור לשמות פרוסים מקוריים, כולל שמות פולנים וליטאים וכל מי שלא שיתף פעולה עם חוקי גרמניה הנאצית, כולל פעילים של המיעוט הפולני והיהודי, נשלחו למחנות ריכוז.

מלחמת העולם השנייה

ב־1939 היו בפרוסיה 2.49 מיליון תושבים, 85% מהם היו גרמנים, האחרים הגדירו עצמם גרמנים תרבותית, לותרנים דתית, אך כמזורים או ליטאים. האחרונים חיו ברובם במזרח ודרום־מזרח המחוז.

בזמן מלחמת העולם השנייה הורחב המחוז, בניגוד לתעמולה הנאצית שהציגה את כל המחוזות שנלקחו ממנה ככאלה שיש בהם רוב גרמני שרוצים איחוד עם גרמניה, סטטיסטיקות הרייך מ־1939 מראות שרק 31,000 מתוך 994,092 האנשים שחיו בטריטוריות שסופחו מפולין היו גרמנים.

במהלך המלחמה נרדפו יהודי מזרח פרוסיה, כך למשל בבירת החבל קניגסברג ב-1939 נותרו 1,585 יהודים, 763 מהם גורשו לטרזיאנשטאט בסוף 1941 וראשית 1942 (59 נותרו בחיים כשהמחנה שוחרר), וב־1944 נותרו רק 60 משפחות יהודיות בעיר.^[4] עם סיום המלחמה נותרו רק יהודים ספורים בקניגסברג, בעיקר כאלה שהיו נשואים ללא־יהודים.^[5]

מפקדתו של היטלר "מאורת הזאב" (Führerhauptquartier Wolfsschanze) שכנה במזרח פרוסיה.

1944–1945

במשך מרבית המלחמה הייתה פרוסיה המזרחית אחד האזורים שנפגעו פחות מאימי המלחמה (זאת למעט האוכלוסייה היהודית והפולנית שסבלה סבל רב במלחמה ולמעט הגברים הצעירים שגויסו לוורמאכט ושחלקם נהרגו בזמן פעולה) עקב מרחקה מהחזית המערבית והמזרחית גם יחד.

אולם לקראת השלבים הסופיים של המלחמה פקדה המלחמה את מזרח פרוסיה בביתה.

ב-1944 הוכרזה העיר קניגסברג על ידי היטלר כ"מבצר לאומי" (אנ'), וינסטון צ'רצ'יל קרא לעיר "מבצר מודרני וממוגן בצורה כבדה", ואכן בשלב הסופי של הקרב הוגנה פרוסיה המזרחית על ידי כ־580,000 אלף חיילים בסיוע כ־200 אלף איש ביחידות הפולקסשטורם, 8,200 תותחים, 1,000 טנקים, 560 מטוסים.

בלילה שבין ה־26 ל־27 באוגוסט ובלילה שבין ה־29 ל־30 באוגוסט 1944 העיר העתיקה של קניגסברג כמעט הושמדה לגמרי בשתי התקפות מהאוויר.

בינואר 1945 החל מבצע פרוסיה המזרחית על ידי הצבא האדום.

אריך קוך חיכה עם פינוי האוכלוסייה הגרמנית עד שהחזית המזרחית התקרבה לגבול פרוסיה המזרחית, אוכלוסיית המחוז הוטעתה באופן שיטתי על ידי תעמולת ה-Endsieg (ניצחון סופי) הנאצית. ונאמר להם שהגרמנים קרובים לניצחון למרות המצב בשטח, בעקבות כך חלקם לא עזבו עד שהיה מאוחר מידי, אחרים נמלטו מערבה בעקבות ההתקדמות המהירה של הצבא האדום, שחייליו התעללו בתושבים שנשארו.

עד אמצע פברואר נותקה פרוסיה המזרחית לחלוטין והדרך לפינוי האזרחים והחיילים נשארה דרך הים בלבד.

הדיווחים על זוועות ומעשי אונס קבוצתי זרעו פחד וייאוש באוכלוסייה הנצורה, הפחד מהצבא האדום הועצם על ידי התעמולה הגרמנית שרצתה להשתמש בטבח שנערך בכפר נמרסדורף על מנת לחזק את הרגשת "מלחמת אין ברירה" בקרב האוכלוסייה אך במקום זאת העצימה את הרגשת הפחד והיאוש.^[6]

ב־23 בינואר הורה אדמירל דיניץ להתחיל במבצע חניבעל, במהלך 15 שבועות פונו דרך הים למעלה מ־800,000 אזרחים וכ־350,000 חיילים במאות משטים.

אלפים איבדו את חייהם כשהטביע הצבא האדום ספינות גרמניות שפינו אזרחים לשטחי הרייך במערב, ביניהם כתשעת אלפים שהיו בספינה וילהלם גוסטלוף במה שנחשב לאחד האסונות הימים הגדולים בהיסטוריה וזכה לפרסום בעקבות ספרו של זוכה פרס נובל גינטר גראס בהילוך של סרטן.^[7]

מעריכים כי שלוש מאות אלף אזרחים מתו בין השנים 1944 ו־1945, בעיקר בגלל האיחור בפינוי האוכלוסייה האזרחית, רעב, מחלות, רצח ואונס שבוצעו על ידי חיילי הצבא האדום.^[8]

קניגסברג בירת מזרח פרוסיה נכנעה ב־9 באפריל 1945, לאחר קרב על כיבוש העיר קניגסברג שנמשך ארבעה ימים ובזה הסתיים השלטון הגרמני בחבל שארך כשבע מאות שנה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

ראו גם – גירוש גרמנים בתום מלחמת העולם השנייה

צ'רצ'יל ראה ב"מיליטריזם הפרוסי" את הסיבה לשתי מלחמות העולם ולכן רצה לפרק את פרוסיה ולהעמידה תחת משטר כיבוש ואילו סטלין רצה לחסל את מזרח פרוסיה כקרש קפיצה גרמני לפלישה נוספת לרוסיה והכריז כי בכוונתו להחזיר את פרוסיה לעולם הסלבי אליו היא שייכת. לבסוף, חולקה פרוסיה המזרחית לאחר המלחמה לאזור של ברית המועצות ולאזור כיבוש פולני.

מספר מועט יחסית של גרמנים נשארו במקומם לאחר כניעת גרמניה, גרמנים נוספים שנמלטו ב־1945 ניסו לאחר המלחמה לחזור לבתיהם בפרוסיה המזרחית אולם האוכלוסייה הגרמנית שנותרה באזור גורשה בידי המשטר הקומוניסטי והפולני. רבים הוגלו למחנות עבודה (גולאגים) במזרח ברית המועצות או לרפובליקות האסייתיות בברית המועצות, ושמות מקומות בגרמנית שונו לשמות רוסיים או פולנים. לאחר גירוש האוכלוסייה הגרמנית, יושבו רוסים, בלארוסים, אוקראינים ופולנים במה שהיה פרוסיה המזרחית.

באפריל 1946 הפך צפון פרוסיה המזרחית למחוז ברפובליקה הסובייטית הסוציאל־פדרטיבית של רוסיה, וטריטוריית ממל הפכה לחלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית. ביולי אותה שנה שונה שמה של הבירה קניגסברג לקלינינגרד, ושמו של האזור שונה למחוז קלינינגרד. כמו כן שונו שמות כל היישובים באזור לשמות חדשים בעלי אופי סובייטי מובהק.

דרום האזור שסופח לפולין נקרא עתה ורמיה־מזוריה.

בעיקר בחלק הסובייטי, הייתה מדיניות של מחיקת כל שאריות היסטוריה ותרבות גרמנית; ב־1967 הרסו את טירת קניגסברג בהוראתו של ליאוניד ברז'נייב כדי לפנות מקום ל"בית הסובייטים" החדש.

בתחילת המאה העשרים ואחת

בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת, מרבית תושבי מזרח פרוסיה (הפרוסים) חיים הרחק במערב בגרמניה והאזור שהיה מזרח פרוסיה נחלק לשלושה חלקים מדיניים:

החלק הדרומי שלפני חלוקת פולין היה שייך לממלכת פולין ואחרי מלחמת העולם השנייה היה שייך לאזור הכיבוש הפולני, חזר לשלטון פולין ונכלל כיום בווייוודת (מחוז) ורמיה־מזורה (בפולנית: Warmińsko-Mazurskie)
החלק הצפוני־מרכזי, שהיה הליבה של מדינת המסדר הטווטוני ולאחריה דוכסות פרוסיה ובה עיר הבירה קניגסברג שנקראה לאחר המלחמה קלנינגראד, נכלל לאחר מלחמת העולם השנייה באזור הכיבוש הסובייטי, הוא כיום מחוז קלינינגרד ברוסיה (ברוסית: Калининградская область).
החלק הצפוני ביותר, שסביב העיר ממל, שקודם מלחמת העולם השנייה היה שייך לליטא (אם כי היה בעיר רוב גרמני וקודם מלחמת העולם הראשונה היה חלק מהקיסרות הגרמנית), חזר לשלטון ליטאי, נקרא בשם הליטאי קלייפדה (בליטאית: Klaipėda) ומשמש כנמל העיקרי של ליטא.

מעט מאוד גרמנים פרוסים שרדו במה שהיה מזרח פרוסיה והליבה של ממלכת פרוסיה ושממנה התפתחה הקיסרות הגרמנית:

בחלק הליטאי שסביב העיר ממל־קלייפדה נותרו כ-2,000 גרמנים המהווים כ-1% מהאוכלוסייה, מאז 1988 הם מקיימים ארגוני תרבות וחברה וכן שלושה בתי ספר שבהם לומדים את השפה והתרבות הגרמנית וכן בתי ספר של יום ראשון.^[9]
בחלק הרוסי שממנו גורשו התושבים שנותרו לאחר הכיבוש למזרח גרמניה, לרפובליקות האסייתיות ולסיביר התחילו בתחילת שנות ה־90 לחזור גרמנים שלאחר מלחמת העולם השנייה גורשו על ידי הסובייטים לקזחסטן ולסיביר, תוך מספר שנים רובם היגרו לגרמניה ורק אלפים בודדים מתגוררים במחוז עד היום והם מונים כ-0.6% מהאוכלוסייה.
בחלק הפולני מתגורר מיעוט גרמני (אנ'), קטן בהרבה מתקופת השלטון הגרמני ומונה כ־3% מאוכלוסיית החבל, בעקבות נפילת השלטון הקומוניסטי והתעוררות התרבותית של הפולנים והמיעוטים שבאה אחרי הוקמה "Association Cultural Community Borussia" ששמה לה למטרה לחקור, לשמר ולחזר את העבר, כולל העבר הפרוסי, של האזור (בורוסיה הוא השם הלטיני של פרוסיה).^[10]

בחלק הפולני שגם בתקופת השלטון הגרמני הייתה בו אוכלוסייה לא גרמנית, בעיקר פולנית, גדולה יחסית, ניכרת עד היום המורשת הגרמנית־פולנית המשותפת, כך למשל בירת החבל שמרה על שמה (אולשטין) בהשוואה לבירת החבל שבשלטון הסובייטי קניגסברג ששמה שונה לקלינינגרד ובהשוואה לבירת החבל הליטאי "ממל" ששמה שונה לקלייפדה.

למרות הגישה למחיקת המורשת הגרמנית, שוחזרה הקתדרלה הגרמנית של קניגסברג שחורבותיה ניצבו לאחר המלחמה במרכז קלנינגרד, ישנם גם כוונות לשחזר את טירת קינגסברג או לפחות לשמר את שרידיה ששרדו בצמוד לבית הסובייטים.^[11] ב־2004 פתחה גרמניה המאוחדת קונסוליה בקלינגרד, פתיחת הקונסוליה התפרשה כהכרה גרמנית בעובדת קיומה של קלנינגרד כעיר ברוסיה אך גם כהכרה רוסית בקשר הגרמני לעברה הגרמני של העיר וכחוליה המקשרת בין רוסיה והאיחוד האירופאי שגרמניה חברה חשובה בו.^[12] למרות ההכרה ההדדית בהווה הרוסי ובעבר הגרמני, יש בגרמניה קולות הרואים בנוכחות הרוסית "טעות של ההיסטוריה",^[13] קולות שמביאים לתגובות שכנגד בצד הרוסי המנסות למחוק את הקשר לעבר הגרמני.^[14]

גרמניה הכירה באופן רשמי בסיפוח מזרח פרוסיה לברית המועצות (הפדרציה הרוסית), פולין וליטא.

בגרמניה שבה נמצאים מרבית תושבי מזרח פרוסיה וצאצאיהם, בעיקר בסקסוניה התחתונה, הוקמה בשנות ה־50 הקרן לשימור המורשת התרבותית של פרוסיה (בגרמנית: Stiftung Preußischer Kulturbesitz, בראשי תיבות: SPK) חלק מהתושבים המקוריים וצאצאיהם מאורגנים ב-"Landsmannschaft Ostpreußen" (אנ'), מעין ארגון יוצאי מזרח פרוסיה שכיום פעיל בעיקר בשימור המורשת התרבותית. קיים גם מוזיאון מזרח פרוסיה (גר'), העוסק במורשת התרבותית וכן בחי ובצומח של האזור.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרוסיה המזרחית בוויקישיתוף

פרוסיה המזרחית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
נסיכות הבוחר מברנדנבורג
מידע היסטורי על פרוסיה המזרחית ופרוסיה המערבית (באנגלית), (בגרמנית)
פרובינציית פרוסיה המזרחית (בגרמנית)
פרוסיה המזרחית (בגרמנית)
מידע על פרוסיה המזרחית (בגרמנית)
פרוסיה בתמונות
העבר ההיסטורי של קניגסברג (בגרמנית), (ברוסית)
האימפריה הגרמנית: פרובינציית פרוסיה המזרחית (בגרמנית)
מפות של פרוסיה המזרחית ופרוסיה המערבית

הערות שוליים

^ גלעד מרגלית, הגרמנים כקורבנות, באתר הארץ, 9 בינואר 2007
^ גלעד מרגליות, העדנה של העיסוק הציבורי בסבלם של הגרמנים, באתר מט"ח, בתוך אשמה סבל וזיכרון, גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה פרק שישי (הקישור אינו פעיל, 8.10.2022)
^ Prussia, britannica
^ ¹ ² קניגסברג, באתר בית התפוצות
^ אלבום בית הספר היהודי בקניגסברג, גרמניה, באתר יד ושם
^ גלעד מרגלית, אשמה, סבל וזיכרון: גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס"ז–2007, עמ' 143
^ גינטר גראס, בהילוך של סרטן, באתר ynet, 19 באוקטובר 2004
^ Piotr Eberhardt, [http://rcin.org.pl/Content/15652/WA51_13607_r2011-nr12_Monografie.pdf POLITICAL MIGRATIONS ON POLISH עמ 114 (TERRITORIES (1939–1950], POLISH ACADEMY OF SCIENCES, ‏WARSZAWA 2011
^ Germans, kuriame kartu lietuva
^ BORUSSIA WORKS TO BUILD AND DEEP THE CULTURE OF DIALOGUE AND TOLERANCE, borussia
^ Von Susanne Beyer, Russian City Looks to German Roots Resurrecting Königsberg, spiegel
^ Fischer Establishes German Outpost in Kaliningrad, DW, ‏12 February 2004
^ Gabrielle Tetrault-Farber, If Russia Gets Crimea, Should Germany Get Kaliningrad?, The MoscowTimes, ‏March 20, 2014
^ Don't Look Back: De-Germanification Campaign Gains Steam In Russia's Kaliningrad, By Yulia Paramonova, ‏December 15, 2018

[1] גלעד מרגלית, הגרמנים כקורבנות, באתר הארץ, 9 בינואר 2007

[2] גלעד מרגליות, העדנה של העיסוק הציבורי בסבלם של הגרמנים, באתר מט"ח, בתוך אשמה סבל וזיכרון, גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה פרק שישי (הקישור אינו פעיל, 8.10.2022)

[3] Prussia, britannica

[קניגסברג-4] ¹ ² קניגסברג, באתר בית התפוצות

[5] אלבום בית הספר היהודי בקניגסברג, גרמניה, באתר יד ושם

[6] גלעד מרגלית, אשמה, סבל וזיכרון: גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס"ז–2007, עמ' 143

[7] גינטר גראס, בהילוך של סרטן, באתר ynet, 19 באוקטובר 2004

[8] Piotr Eberhardt, [http://rcin.org.pl/Content/15652/WA51_13607_r2011-nr12_Monografie.pdf POLITICAL MIGRATIONS ON POLISH עמ 114 (TERRITORIES (1939–1950], POLISH ACADEMY OF SCIENCES, ‏WARSZAWA 2011

[9] Germans, kuriame kartu lietuva

[10] BORUSSIA WORKS TO BUILD AND DEEP THE CULTURE OF DIALOGUE AND TOLERANCE, borussia

[11] Von Susanne Beyer, Russian City Looks to German Roots Resurrecting Königsberg, spiegel

[12] Fischer Establishes German Outpost in Kaliningrad, DW, ‏12 February 2004

[13] Gabrielle Tetrault-Farber, If Russia Gets Crimea, Should Germany Get Kaliningrad?, The MoscowTimes, ‏March 20, 2014

[14] Don't Look Back: De-Germanification Campaign Gains Steam In Russia's Kaliningrad, By Yulia Paramonova, ‏December 15, 2018

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]