נני מורטי
 | |
| לידה |
19 באוגוסט 1953 (בן 71) ברוניקו, טרנטינו - אלטו אדיג'ה איטליה  |
|---|---|
| שם לידה |
Giovanni Moretti  |
| מדינה |
איטליה |
| תקופת הפעילות |
מ-1976 |
| בן או בת זוג |
סילביה נונו |
| צאצאים |
פיאטרו מורטי |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ג'ואבני "נני" מורטי (באיטלקית: Giovanni "Nanni" Moretti; נולד ב-19 באוגוסט 1953) הוא במאי קולנוע, מפיק, תסריטאי ושחקן קולנוע איטלקי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מורטי נולד בעיירה ברוניקו (Brunico ) שבמחוז טרנטינו - אלטו אדיג'ה בצפון איטליה. אביו היה מרצה באוניברסיטת רומא ומומחה לאפיגרפיה יוונית ואמו מורה בתיכון[1]. עוד בנעוריו גילה את אהבתו לקולנוע לצד אהבתו לספורט הכדור מים, והוא אף שיחק בליגת המשנה האיטלקית. מיד עם סיום לימודיו, בשנת 1973, הפיק וביים את שני סרטיו הקצרים הראשונים.
בשנת 1976 יצר סרט ראשון באורך מלא, "lo sono un autarchico" (מילולית: אני עצמאי). בשנת 1978 הפיק את סרטו "Ecce Bombo" אשר הוצג בפסטיבל קאן. מורטי משחק בדרך כלל את תפקיד הפרוטגוניסט בסרטיו. סרטו המפורסם ביותר הוא "Caro diario" (יומני היקר) אשר יצא לאקרנים בשנת 1993 והמשכו "Aprile" (אפריל) בשנת 1998. סרטו "La stanza del figlio" (חדרו של הבן) משנת 2001 זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן בשנת 2001. את ההשראה לסרטו "palombella rosa" שאב מימיו כשחקן כדור מים.
רבים מסרטיו לא זכו להצלחה מחוץ לגבולות אירופה, אולם במולדתו הוא ידוע בזכות סרטיו השנונים.
מורטי ידוע אף בדעותיו השמאלניות, ובשנת 2002 ארגן הפגנת ענק נגד ממשלת סילביו ברלוסקוני. סרטו "Il caimano" (התנין) משנת 2006 עוסק בחלקו בחילוקי הדעות שעורר משטר ברלוסקוני, ומורטי עצמו הוא אחד משלושה שחקנים המגלמים את תפקיד ברלוסקוני בסרט.
בשנת 2021 ביים מורטי את סרט הדרמה "שלוש קומות" המבוסס על הספר באותו שם משנת 2015 מאת הסופר הישראלי אשכול נבו.
מורטי מתגורר ברומא מאז ילדותו והוא בעלים משותף של בית קולנוע בעיר בשם "Nuovo Sacher". בסרטו הקצר "Il Giorno della prima di Close Up" הוא מגלם עצמו בעודו מנסה לעודד מבקרים לצפות בפתיחת הסרט "Close Up".
סרטים שביים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Defeat (La sconfitta, 1973)
- Pâté de bourgeois (1973)
- Friar How Do You Speak? (Come parli frate?, 1974)
- I Am Self Sufficient (Io sono un autarchico, 1976)
- Ecce bombo (1978)
- Sweet Dreams (Sogni d'oro, 1981)
- Bianca (1984)
- The Mass Is Ended (La messa è finita, 1985)
- Red Wood Pigeon (Palombella Rossa, 1989)
- The Thing (La cosa, 1990)
- Caro diario (1993)
- The Only Country In The World (L'unico paese al mondo, 1994)
- Opening Day of Close-Up (Il Giorno della prima di Close Up, 1996)
- April (Aprile,1998)
- (2001) חדרו של הבן
- The Last Customer (2002)
- Anguished Cry Of Predator Bird (Il grido d'angoscia dell'uccello predatore, 2003)
- Il caimano (2006)
- The Last Championship (L'ultimo campionato, 2007)
- Diary Of A Moviegoer (Diario di uno spettatore, 2007)
- Film Quiz (2008)
- We Have a Pope (Habemus Papam, 2011)
- My Mother (Mia madre, 2015)
- שלוש קומות (2021) - Tre piani
סרטים בהם שיחק
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נני מורטי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- נני מורטי, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
נני מורטי, באתר AllMovie (באנגלית)
נני מורטי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- נני מורטי, באתר Metacritic (באנגלית)
נני מורטי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- סביונה מאנה, סרט חדש הציג את האפיפיור במצוקה, ועיצבן את הוותיקאן, באתר הארץ, 18 באפריל 2011
- זאן ברוקס, הגרדיאן, מה קרה לנני מורטי?, באתר הארץ, 20 במאי 2011
- אריאלה בנקיר, כשהקולנוען האיטלקי בכה, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2011
- אורי קליין, יש לנו אפיפיור: ישמור אלוהים, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2011
ג'וליה פרמנטו, גדול במאי איטליה כיום, נני מורטי, מגלה לסופרת ג'וליה פרמנטו איך התמודד עם מות אמו בסרטו החדש, באתר הארץ, 10 ביולי 2015- אורון שמיר, נני מורטי: "חשבנו שנוכל לחיות בלי הצורך בקהילה. המגפה חשפה את השקר", באתר הארץ, 12 באפריל 2022
- אמיר קמינר, "רשתות כמו נטפליקס טובות לסדרות, לא לקולנוע. למה יוצרים משתחווים אליהן?", באתר ynet, 12 בספטמבר 2023
