מסע הצלב האראגוני
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
 | ||||||||||
| פרסקו מטירת קרדונה המתאר את המצור על ז'ירונה ב-1285; נשמר כעת ב-Museu Nacional d'Art de Catalunya | ||||||||||
| תאריכים | 1284–1285 (כשנה) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | נסיכות קטלוניה | |||||||||
| תוצאה | ניצחון אראגוני | |||||||||
| ||||||||||
מסע הצלב האראגוני או מסע הצלב של אראגון היה חלק מהמלחמה הגדולה יותר של הווספרים הסיציליאנים, והוכרז על ידי האפיפיור מרטינוס הרביעי נגד פדרו השלישי, מלך אראגון בשנים 1284 ו-1285.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשל הכיבוש האחרון של סיציליה על ידי פדרו השלישי, מלך אראגון, האפיפיור מרטינוס הרביעי הכריז על מסע צלב נגדו והדיח אותו רשמית כמלך, בטענה שאראגון היא פייף של האפיפיור: סבו של פדרו, פרו השני, מלך אראגון, מסר את הממלכה כפייף לידי הכס הקדוש. מרטינוס העניק את אראגון לאחיינו של פדרו שארל, רוזן ולואה, בנו של פיליפ השלישי, מלך צרפת.
מסע הצלב גרם במהרה למלחמת אזרחים בתוך אראגון, כאשר אחיו של פדרו, חיימה השני, מלך מיורקה, הצטרף לצרפתים. חיימה ירש גם את רוזנות רוסיון ובכך עמד בין שלטונות המלך הצרפתי והאראגוני. פדרו התנגד לירושתו של חיימה כבן צעיר יותר וקצר את התוצאה של יריבות כזו במסע הצלב.
מסע המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנו הבכור של פדרו, אלפונסו השלישי לעתיד, הופקד על הגנת הגבול עם נווארה, שנשלטה על ידי בנו של פיליפ השלישי, פיליפ היפה. למרות שפדרו חשש מפלישה מנווארה, נערכו רק כמה פשיטות חוצות גבולות. מלך נווארה הצטרף לצבא הפולש הראשי תחת אביו. [1]
בשנת 1284 נכנסו הצבאות הצרפתיים הראשונים בפיקודו של פיליפ ושארל לרוסיון. הם כללו 16,000 פרשים, 17,000 קשתים ו-100,000 חיילי רגלים, יחד עם 100 ספינות בנמלי דרום צרפת. למרות שהם זכו לתמיכתו של חיימה, האוכלוסייה המקומית התקוממה נגדם. העיר אלנה הוגנה בגבורה על ידי מי שנקרא באטארד דה רוסיון (הממזר מרוסיון), בנו הבלתי חוקי של נונו סאנצ'ס, הרוזן המנוח של רוסיון (1212 – 1242). בסופו של דבר הכוחות התגברו עליו והקתדרלה נשרפה, למרות נוכחותם של נציגים של האפיפיור, בזמן שהאוכלוסייה נטבחה, כולם פרט לבאטארד. הוא הצליח לנהל משא ומתן על כניעתו וליווה את כוחות המלוכה המתקדמים כשבוי.
בשנת 1285, פיליפ הנועז התבצר לפני ז'ירונה בניסיון לצור עליה. ההתנגדות הייתה חזקה, אבל העיר נכבשה. שארל הוכתר שם, אך ללא כתר ממשי. ב-28 באפריל, הקרדינל ז'אן צ'ולט הניח את הכובע שלו על ראשו של הרוזן. על כך, שארל זכה לכינוי בלעג אך לא בלי חיבה "רואי דו צ'אפו" ("מלך הכובע").
עם זאת, הצרפתים חוו במהרה מהפך בידי האדמירל של פדרו השלישי, רוגרו דה לוריה. הצי הצרפתי הובס והושמד בקרב לה פורמיגס. כמו כן, המחנה הצרפתי נפגע קשה ממגפת דיזנטריה. פיליפ עצמו סבל ממנה. יורש העצר הצרפתי, פיליפ מנווארה, פתח במשא ומתן עם פדרו למעבר חופשי למשפחת המלוכה דרך הפירנאים. אבל לחיילים לא הוצע מעבר כזה והם הושמדו בקרב על קול דה פאניסאר. מלך צרפת עצמו מת בפרפיניאן, בירת חיימה ממיורקה, ונקבר בנרבון. פדרו לא שרד אחריו זמן רב.
ההיסטוריון H.J. Chaytor תיאר את מסע הצלב האראגוני כ"אולי הפעולה הכי לא צודקת, מיותרת ומוכת אסון שבוצעה אי פעם על ידי המלוכה הקאפטיאנית". W.C. Jordan האשימה אותה בהתנגדותו של פיליפ הצעיר להתערבות האפיפיור במדיניות החוץ הצרפתית עם ירושה, שהייתה לה השלכות ארוכות לכת על אירופה. התוצאות של מסע הצלב לצרפת היו קלות, אך מיורקה נהרסה כמדינה עצמאית. אלפונסו השלישי סיפח את מיורקה, איביזה ומנורקה בשנים הבאות. בשנת 1295, הסכם אנאני החזיר את האיים לחיימה והסכם טרסקון משנת 1291 החזיר רשמית את אראגון לאלפונסו והסיר את החרם של הכנסייה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Antonio Zaldívar, "Emphasizing Royal Orders Using the Romance Languages: An Example of Strategic Codeswitching in the Crown of Aragon's Thirteenth-century Royal Chancery", in Yuen-Gen Liang and Jarbel Rodriguez (eds.), Authority and Spectacle in Medieval and Early Modern Europe: Essays in Honor of Teofilo F. Ruiz (Routledge, 2017), pp. 73–83, at 76.