מבצע סערת אוגוסט
.jpg) | ||||||||||||||||||
| מלחי הצי הסובייטי מניפים את דגל הצי בפורט ארתור | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 9 באוגוסט 1945 – 2 בספטמבר 1945 (25 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מנצ'וריה, מונגוליה, סחלין, איי קוריל וקוריאה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סובייטי מכריע שתרם לכניעת יפן | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מבצע סערת אוגוסט היה מבצע צבאי, שנערך בשלהי מלחמת העולם השנייה, בין 9 באוגוסט ל-2 בספטמבר 1945, ובמהלכו תקפה ברית המועצות שטחים בשליטת יפן בצפון-מזרח סין ובצפון האוקיינוס השקט. המתקפה הסובייטית נפתחה יומיים לאחר הטלת פצצת האטום האמריקאית על הירושימה. תוך 11 יום הביסו שלוש החזיתות הסובייטיות שהשתתפו במתקפה את צבא קוואנטונג היפני בצפון סין, והשתלטו על שטח עצום הכולל את מנצ'וריה, קוריאה הצפונית, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים, בסדרת מבצעים מהירים שבהם השתתפו כוחות יבשה, ים ואוויר. המבצע נחשב כפסגת היישום של דוקטרינת קרב העומק, שפותחה בברית המועצות בשנות ה-30, וכמבצע הצבאי הסובייטי המוצלח ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה.[1] במסגרת המבצע הנחיל הצבא האדום לצבא היפני את התבוסה הקשה ביותר, שנחלו כוחות היבשה שלו במהלך המלחמה כולה.
במסגרת ועידת יאלטה בראשית 1945 הסכימה ברית המועצות, לבקשת ארצות הברית, לבטל את הסכם הנייטרליות שלה עם יפן ולהצטרף למערכה במזרח הרחוק נגד יפן, שלושה חודשים לאחר תום המלחמה באירופה נגד גרמניה הנאצית. במהלך ועידת פוטסדאם ביולי 1945, שב סטלין ואישר את מחויבות ארצו להצטרף למלחמה נגד יפן. זה היה הרקע לעריכת המתקפה הסובייטית על הצבא היפני בצפון-מזרח אסיה בשלב הסיום של המערכה הצבאית, שניהלו כוחות בעלות הברית נגד האימפריה היפנית.
המתקפה הסובייטית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה היפנית וזעזעה אותה. לפחות לדעת מספר חוקרים הייתה לה השפעה משמעותית על החלטת יפן להסכים להיכנע ללא תנאי ב-14 באוגוסט 1945.[2] יצוין כי לפיקוד הסובייטי היו תוכניות לפלוש לאי הצפוני של יפן, הוקאידו, לפני הפלישה האמריקאית המתוכננת לאי קיושו, אילו המלחמה הייתה נמשכת.
שמות המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שהקרבות השתרעו מעבר לשטחה הגאוגרפי של מנצ'וריה, עדיין נהוג לכנות את המתקפות המשולבות נגד שטחיה הצפוניים של הקיסרות היפנית בשם "קרב מנצ'וריה". עם זאת, המבצע נודע גם בשמות הקוד הסובייטים שניתנו לו: "מבצע סערת אוגוסט", "קרב מנצ'וקוו" ו"קרב צפון סין".
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות השתלטות יפן על מנצ'וריה בראשית שנות ה-30, והקמת מדינת בובות יפנית בשם "מנצ'וקוו" בשטח זה, נוצר גבול משותף בין האימפריה היפנית לבין ברית המועצות. סכסוכים טריטוריאליים סביב מיקום הגבולות בין ברית המועצות, והרפובליקה המונגולית (מונגוליה החיצונית), שהייתה שטח השפעה סובייטי, לבין השטחים שבשליטת יפן בצפון-מזרח סין, וחדירות של הצבא היפני לשטחי ברית המועצות ומונגוליה, שנערכו ביוזמה מקומית של מפקדים בצבא קוואנטונג היפני, הובילו לסדרה של תקריות גבול גדולות בין שני הצדדים בשנים 1938–1939. העימות הצבאי המוגבל בין יפן לברית המועצות הגיע לשיאו בקרב חלקין גול (מאי-ספטמבר 1939), במסגרתו הנחילו כוחות הצבא האדום, בפיקודו של גאורגי ז'וקוב, תבוסה מוחצת לצבא היפני. תבוסה ששמה קץ, לפחות זמנית, לשאיפות ההתפשטות של יפן צפונה, לשטחי ברית המועצות ומונגוליה.
המאורעות שהתרחשו באירופה ובמזרח הרחוק בשנת 1940, גרמו לברית המועצות וליפן לחתור לשיפור מערכת היחסים ביניהם. לאחר כיבוש צרפת וארצות השפלה על ידי גרמניה הנאצית, חששה ההנהגה הסובייטית שעימות צבאי קרוב עם גרמניה הוא בלתי נמנע, והייתה מעוניינת להבטיח את גבולה המזרחי במקרה כזה, כדי למנוע את הצורך לנהל מלחמה בשתי חזיתות. ההנהגה היפנית מצידה, הייתה מעוניינת להבטיח את גבולה הצפוני, בעקבות ההסתבכות של צבאה במלחמה מתמשכת ויקרה כנגד סין, והידרדרות יחסיה עם ארצות הברית כתוצאה מפלישתה לשטחי סין. שותפות האינטרסים הזמנית בין שני הצדדים הובילה לחתימת הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני במוסקבה ב-13 באפריל 1941. במסגרת ההסכם התחייבו שני הצדדים לקיים יחסי שלום וידידות ביניהם, ולשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה בין אחד מהם לבין צד שלישי. ברית המועצות התחייבה לכבד את הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של יפן ושל מנצ'וקוו, ואילו יפן התחייבה לנהוג באותו אופן כלפי שטחי ברית המועצות ומונגוליה. ההסכם הוגבל לתקופה של 5 שנים, והוסכם שאם אף צד לא יבקש לבטל אותו שנה לפני מועד פקיעתו, הוא יוארך אוטומטית ב-5 שנים נוספות.
לאחר פלישת גרמניה הנאצית (שהייתה בעלת ברית של יפן במסגרת "ההסכם התלת-צדדי") לשטח ברית המועצות בסוף יוני 1941 שקלה ההנהגה היפנית לבטל באופן חד צדדי את הסכם הנייטרליות, ולנצל את המצב לצורך פלישה לשטחי ברית המועצות במזרח הרחוק. אולם זיכרון התבוסה שהנחיל הצבא האדום לצבא היפני בחלקין גול, וההחלטה להפנות את שאיפות ההתפשטות של יפן דרומה, לדרום-מזרח אסיה ולאגן המערבי של האוקיינוס השקט, גרמו לה להימנע מכך.
גם לאחר פרוץ המלחמה בין האימפריה היפנית לבין בעלות הברית המערביות (ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה) בזירה הפסיפית בדצמבר 1941, והצטרפות ברית המועצות למחנה בעלות הברית, כתוצאה מפלישת הצבא הנאצי לשטחה, שמרו יפן וברית המועצות על הסכם הנייטרליות ביניהן, אף על פי שהשתייכו לשני המחנות היריבים במלחמת העולם השנייה. ההנהגה האמריקנית הייתה מעוניינת מאוד, שברית המועצות תצטרף למלחמה נגד האימפריה היפנית במזרח הרחוק, כדי להקל על הכנעת יפן, ולחסוך קורבנות לצבא ארצות הברית. במהלך ועידת טהראן בסוף 1943 הסכים סטלין להצטרף למלחמה נגד יפן במזרח הרחוק, אך רק לאחר סיום המלחמה נגד גרמניה הנאצית. בועידת יאלטה בראשית 1945 חזר סטלין על התחייבות זו, והבטיח שברית המועצות תצטרף למלחמה נגד יפן לא יאוחר משלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה וסיום המלחמה בזירה האירופאית. ב-5 באפריל 1945 הודיעה ברית המועצות באופן רשמי ליפן על כוונתה לבטל את הסכם הנייטרליות בין שתי המדינות, אך שר החוץ הסובייטי, מולוטוב, הבטיח לשגריר היפני שההסכם יישאר בתוקף עד למועד פקיעתו באפריל 1946. עובדה זו לא מנעה מברית המועצות להכריז מלחמה כנגד יפן ב-8 באוגוסט 1945.
הצדדים הלוחמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המתקפה הסובייטית בוצעה על ידי פיקוד המזרח הרחוק של הצבא האדום תחת פיקודו של מרשל אלכסנדר ואסילבסקי, שכלל שלוש חזיתות:
- חזית טרנסבאיקל בפיקוד מרשל רודיון מלינובסקי (נערכה מול מנגג'יאנג ומערב מנצ'וקוו):
- הארמייה ה-17
- הארמייה ה-36
- הארמייה ה-39
- הארמייה ה-53
- ארמיית המשמר המשוריינת השישית
- "הקבוצה הניידת" הסובייטית-מונגולית (כוח מעורב של פרשים, חי"ר ממוכן ושריון בסד"כ קורפוס מתוגבר)
- ארמיית האוויר ה-12
- חזית המזרח הרחוק הראשונה בפיקוד מרשל קיריל מרצקוב (נערכה מול מזרח מנצ'וקוו):
- חזית המזרח הרחוק השנייה בפיקוד גנרל מקסים פורקאייב (נערכה מול צפון מנצ'וקוו):
- הארמייה ה-1
- הארמייה ה-5
- הארמייה ה-25
- ארמיית האוויר העשירית
- שייטת נהר אמור
סדר הכוחות הסובייטי כלל לפחות 80 דיוויזיות שבהן 1.5 מיליון חיילים, למעלה מ-5,500 טנקים ותותחים מתנייעים, 28,000 תותחים ו-4,300 מטוסים (מתוכם 3,700 מטוסי קו ראשון). הבעיות הלוגיסטיות המורכבות הכרוכות בהעברת אספקה לכוחות הלוחמים על פני מרחקים עצומים ובתנאי אקלים וקרקע קשים, גרמו לכך שלפחות שליש מהכוח הסובייטי עסק בשינוע האספקה. הצי הסובייטי במזרח הרחוק כלל 12 ספינות קרב, 78 צוללות, כלים אמפיביים ואת שייטת נהר אמור עם ספינות תותחים ומספר כלי שיט קטנים יותר. במהלך המבצע ערך הצי הסובייטי מספר מבצעים אמפיביים, וסייע בהעברת אספקה לכוחות המתקדמים, כשהוא מתבסס על הניסיון שנרכש בתמרונים ובמערכה בזירה הימית מול גרמניה.
יפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוח שהעמיד הצבא הקיסרי היפני מול הסובייטים היה צבא קוואנטונג תחת פיקודו של גנרל אוצוזו יאמאדה. צבא קוואנטונג כלל את כוחות הכיבוש היפנים במנצ'וריה וקוריאה וכוחות עזר מקומיים, שגויסו בעיקר ממנצ'וריה וממונגוליה הפנימית (הסינית). הוא אורגן במסגרת שלוש ארמיות אזוריות (קבוצת ארמיות) ושתי ארמיות עצמאיות:
- הארמייה האזורית הראשונה (צפון מזרח מנצ'וקוו):
- הארמייה האזורית השלישית (דרום מערב מנצ'וקוו):
- הארמייה ה-30
- הארמייה ה-44
- יחידות עצמאיות:
- הארמייה ה-4 (בצפון מנצ'וריה)
- הארמייה ה-34
- צבא ההגנה של קוואנטונג (בשטח מנגז'יאנג)
- הארמייה האזורית ה-17 (בקוריאה הצפונית, הועברה תחת פיקוד צבא קוואנטונג ביום הראשון של המתקפה הסובייטית).
- הארמייה ה-58
כל ארמייה אזורית (בסדר כוחות דומה לארמייה בצבאות מערביים) כללה יחידות מפקדה ויחידות עזר, בנוסף לארמיות השדה (המקבילות לקורפוס מערבי) שהיו תחת פיקודה. בנוסף להן כלל צבא קוואנטונג גם כוח עזר עצמאי בשם "כוחות ההגנה של מנצ'וקוו" שמנה 40,000 חיילים סינים (בלתי מאומנים ובלתי מצוידים כראוי). הארמייה האזורית ה-17 הגנה על קוריאה (שהייתה המטרה הבאה של המתקפה הסובייטית לאחר מנצ'וריה).
צבא קוואנטונג בשטח מנצ'וריה ובקוריאה הצפונית כלל כ-950 אלף חיילים, מתוכם כ-715 אלף חיילים יפניים. הכוחות היפניים כללו 24 דיוויזיות חי"ר, 9 בריגדות מתוגברות עצמאיות (בסדר כוחות של דיוויזיה מוקטנת) ו-2 בריגדות משוריינות. כוחות העזר המנצ'ורים והמונגולים אורגנו במסגרת 8 דיוויזיות חי"ר, 12 דיוויזיות פרשים ו-14 בריגדות עצמאיות. הציוד הכבד שעמד לרשות צבא קוואנטונג כלל 1155 כלים משוריינים (טנקים קלים ומכוניות משוריינות), 6,700 תותחים ו-1,800 מטוסים (רובם מטוסי אימונים או מטוסים מדגמים מיושנים. רק כ-50 מטוסי קו ראשון). כ-280 אלף חיילים יפניים נוספים הוצבו בקוריאה הדרומית, בחלק הדרומי של האי סחלין ובאיים הקוריליים.
הצי הקיסרי היפני לא לקח חלק בהגנה על מנצ'וריה (פיקוד הצי התנגד לכיבוש צפון סין באופן עקבי מטעמים אסטרטגיים). רוב הכוח היפני סבל ממחסור בציוד כבד ומרמת מוכנות ירודה. חלק גדול מהציוד הכבד (טנקים ומטוסים) והיחידות הצבאיות המובחרות של צבא קוואנטונג הועברו דרומה לכוחות היפניים, שלחמו נגד כוחות ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה בזירה הפסיפית. התוצאה המידית הייתה שמרבית היחידות של צבא קוואנטונג הוסבו ליחידות חי"ר קלות עם ניסיון וניידות מוגבלים. אף על פי שמרבית חומרי הגלם והתעשיות ששימשו את הכוחות היפנים בסין נמצאו במנצ'וריה, ההגנה על קוריאה קיבלה עדיפות ומרבית היחידות היפניות נערכו להגנה על הגבולות הצפוניים והמזרחיים של מנצ'וריה עם כוחות בסדר גודל מצומצם ומדולל במערב מנצ'וריה. הכוחות היפנים (שכללו טירונים רבים) היו רחוקים מלהוות יריב שווה כוחות לכוחות הצבא האדום בפיקוד המזרח הרחוק, שהיו בעלי ניסיון קרבי עשיר (לאחר ארבע שנות לחימה קשות בחזית הגרמנית) ונהנו מעליונות מספרית ואיכותית גדולה בטנקים, מטוסים וארטילריה. עם זאת, יש לזכור שהצבא היפני הוכיח עצמו כיריב אימתני בקרבות המגננה שניהל במהלך המערכה באוקיינוס השקט נגד בעלות הברית המערביות, אף על פי שבדרך כלל נמצא בנחיתות מספרית מול יריביו, עקב הקשיחות והאומץ שאפיינו את החיילים היפניים ונכונותם להמשיך להילחם עד לאיש האחרון.
מהלך הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבצע נוהל כפעולת מלקחיים משולבת קלאסית. באגף המערבי התקדם הצבא האדום דרך מדבריות והרי מונגוליה, הרחק ממסילות הרכבת ששימשו אותו לצורך אספקה. היפנים הופתעו לחלוטין ממהלך זה, שסתר את הדרך בה ניתחו את המהלכים הצבאיים הסובייטים ולכן נמצאו בעמדות לא מבוצרות בעת המתקפה. הכוחות היפנים סברו כי הפלישה לא תתרחש לפני חודש אוקטובר ולכן לא נערכו למגננה. המפקד היפני לא היה נוכח ב-18 השעות הראשונות ללחימה וקשר הרדיו עם היחידות הקדמיות נותק בשלבים הראשונים למתקפה.
בנאום רדיו ב-15 באוגוסט הכריז הקיסר הירוהיטו על כניעה ללא תנאי של יפן בהתאם להחלטות ועידת פוטסדאם, אולם המטכ"ל היפני לא העביר באופן מיידי את הוראת הכניעה לפיקוד צבא קוואנטונג, וגם לאחר קבלת ההוראה התעלמו ממנה חלק מהיחידות היפניות במנצ'וריה והמשיכו בלחימה עוד מספר ימים. הפסקת האש באזור נכנסה לתוקפה יום לאחר מכן כאשר הכוחות הסובייטים נמצאו כבר עמוק בשטחה של מנצ'וקוו. משהוכרזה הפסקת האש התקדמו הסובייטים באין מפריע וב-20 באוגוסט שלטו במוקדן, צ'אנגצ'ון וקיקיהאר. במקביל פלש הצבא האדום גם למנג'יאנג והשתלט על הבירה. קיסר מנצ'וקוו (שהיה גם הקיסר האחרון של סין), פויי, נשבה על ידי הצבא האדום.
ב-18 באוגוסט ניהלו הסובייטים במקביל מספר מבצעים אמפיביים: בקוריאה הצפונית, בסחלין ובאיי קוריל. היחידות הסובייטיות שהונחתו מהים הצליחו להשתלט על דרום האי סחלין ועל האיים הקוריליים, וכוננו בהם ריבונות סובייטית דה-פאקטו. היחידות שהונחתו בקוריאה הצפונית המתינו שכוחות הקרקע יחברו אליהם, אך התקדמותם של האחרונים נעצרה ליד נהר יאלו, בצפון חצי האי הקוריאני בשל חוסר יכולת לתספק את הכוחות המתקדמים (גם בדרך האוויר). הצבא האדום הצליח בסופו של דבר לבסס את שליטתו בחלק הצפוני של חצי האי, אך השאיפה להשתלט על קוריאה כולה לא התממשה, מאחר שכוחות אמריקאים הונחתו מהים באינצ'ון ב-8 בספטמבר, שישה ימים לאחר הכניעה הרשמית של יפן.
הפלישה לאי היפני הוקאידו שתוכננה על ידי הסובייטים מעולם לא יצאה אל הפועל.
חשיבות הקרב והשלכותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבצע סערת אוגוסט, בשילוב הטלת פצצות האטום האמריקאיות על הירושימה ועל נגסאקי נועדו לשבור את הקיפאון הפוליטי ששרר ביפן ולהביא לכניעתה ללא תנאי. מטרתם העיקרית הייתה לגרום ליפנים להבין כי לא יוכלו להחזיק מעמד והפלישה לאיי יפן גופא תהפוך לבלתי נמנעת.
מנצ'וריה שנכבשה על ידי הסובייטים היוותה בסיס פעולה לכוחותיו של מאו דזה-דונג במהלך מלחמת האזרחים הסינית שהתחוללה לאחר מכן. למעשה, הצלחת המבצע במנצ'וריה שללה מהסובייטים את הזכות לקבל בסיסי צבא על אדמת סין (כפי שהובטח לה על ידי בעלות הברית) משום שכוחותיו של מאו גברו על צ'יאנג קאי שק, השתלטו על כל שטחה של סין וכוננו את הרפובליקה העממית של סין. עם זאת, לפני הנסיגה ממנצ'וריה בזזו הסובייטים חומרי גלם ומפעלי תעשייה, אותם העבירו לשטחי ברית המועצות שנהרסו במלחמה.
כפי שהוסכם מראש במהלך ועידת יאלטה, הכירו בעלות הברית המערביות בריבונות הסובייטית בשטחים שכבשה מיפן (סחלין ואיי קוריל) ובקיום "אינטרסים סובייטיים" בערי הנמל פורט-ארתור ודאירן, שהיוו צומתי מסילות רכבת בעלי חשיבות אסטרטגית, בתמורה להסכמת ברית המועצות להצטרף למלחמה נגד יפן. נמלים אלו ושטחים אחרים שנכבשו על ידי ברית המועצות בצפון-מזרח סין במהלך מבצע "סערת אוגוסט" הוחזרו בהדרגה לריבונות הרפובליקה העממית של סין עד לשנת 1955. עם זאת, סחלין ואיי קוריל נותרו בשליטת רוסיה עד ימינו.
על אף שצפון חצי האי הקוריאני נכבש על ידי הצבא האדום, הוא התקשה להחזיק בו לאור בעיות לוגיסטיות וכלכליות שהתעוררו - ולא הצליח לממש את תוכניותיו לכיבוש כל המדינה. עם נחיתת הכוחות האמריקאים בעיר אינצ'ון חולקה קוריאה דה פקטו לשתי מדינות וחמש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת קוריאה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Richard B. Frank, Downfall: The End of the Imperial Japanese Empire (Penguin, 2001 ISBN 0-14-100146-1)
- Tsuyoshi Hasegawa, Racing the Enemy: Stalin, Truman, and the Surrender of Japan, Belknap Press. ISBN 0-674-01693-9.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניתוח צבאי אמריקאי:
- הקרב האווירי של יפן והמבצעים במהלך 'סערת אוגוסט', אוגוסט 1945. (באנגלית)
- ניתוח הקרבות הסובייטים במהלך הפלישה:
- מבצעים אוויריים מעל איי קוריל (באנגלית)
- תוכנית הקרב הסובייטית (באנגלית)
- השמדת הצי היפני (באנגלית)
- מידע נוסף על הצבא האדום בקרב:
- הערות לגבי הצי הסובייטי והמבצעים היפניים במהלך הפלישה הגרמנית לברית המועצות (אורכב 24.09.2015 בארכיון Wayback Machine) (באנגלית)
- הערות לגבי פעולות הצי הסובייטי באוקיינוס השקט במהלך מבצע סערת אוגוסט (אורכב 10.08.2014 בארכיון Wayback Machine) (באנגלית)
- מידע כללי הנוגע לפלישה הסובייטית לשטח היפני באיי קוריל באוגוסט 1945, בליווי מספר תמונות. (ברוסית)
- מפות הקרב הסובייטיות:
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ LTC David M. Glantz, "August Storm: The Soviet 1945 Strategic Offensive in Manchuria". Leavenworth Papers No. 7, Combat Studies Institute, February 1983, Fort Leavenworth Kansas.
- ^ מאיר פעיל, "הפצצת הירושימה ונגסאקי - השיקולים המדיניים והאסטרטגיים של ארצות הברית", זמנים מס' 18/19 (אוניברסיטת תל אביב, 1985), עמ' 149–150 : אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941-1945 (הוצאת "מערכות", 1968), כרך ב', עמ' 680-681.