הדלתות

הדלתות
**The Doors**
	(מימין לשמאל: מוריסון, מנזרק, קריגר, דנסמור)
מקום הקמה	לוס אנג'לס
מוקד פעילות	לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
תקופת הפעילות	1965–1973; 2002 – 2013 (הופעות)
סוגה	רוק; רוק פסיכדלי; בלוז רוק
חברת תקליטים	אלקטרה רקורדס
פרסים והוקרה	פרס גראמי למפעל חיים (2007); היכל התהילה של הרוק אנד רול (1993); כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד ;
	thedoors.com
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	ריי מנזרק; רובי קריגר; ג'ון דנסמור
חברים לשעבר
	ג'ים מוריסון; ג'ון דנסמור; רובי קריגר; ריי מנזרק

ערך זה עוסק בלהקת רוק פסיכדלי אמריקאית. אם התכוונתם לאלבום הבכורה של הלהקה, ראו The Doors (אלבום).

הדלתות (באנגלית: The Doors) הייתה להקת רוק קלאסי, בלוז רוק ורוק פסיכדלי אמריקאית שנוסדה בשנת 1965 בלוס אנג'לס, קליפורניה והייתה פעילה בשנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה העשרים. הלהקה נודעה בזכות הצליל הייחודי והמורכב שלהם אשר בסיסו בבלוז. בנוסף, הלהקה זכורה בזכות הזמר הכריזמטי וכותב התמלילים העיקרי שלה, ג'ים מוריסון, אשר הפך לסמל תרבות בעיקר בזכות קולו, השירים בעלי הסגנון הפואטי והמשמעות הרגישה והמיסטית שכתב ואישיותו יוצאת הדופן.

ב-1971, בגיל 27, מת מוריסון מאי ספיקת-לב, ככל הנראה בשל מנת יתר של הרואין. בעקבות זאת התפרקה הלהקה כשנתיים מאוחר יותר ב-1973 אך לא לפני שהוציאה אלבום אחד אחרון.

בין 2002 ל-2013 הופיעו מנזרק, קריגר ודנסמור ברחבי העולם בסיבובי איחוד עם להקות מחווה ואמנים שונים. מאז הקמתה ועד היום נחשבת הלהקה כאחת מלהקות הרוק החשובות ביותר בתעשיית המוזיקה בכל הזמנים. בשנת 1993 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק.

היסטוריה

ההתחלה: 1965–1966

תחילתה של הדלתות הייתה ב-1965 בלוס אנג'לס, קליפורניה, בעקבות מפגש בין שני סטודנטים באוניברסיטה לקולנוע, ג'ים מוריסון וריי מנזרק. מוריסון הקריא למנזרק חלק מהשירים שהוא כתב, מנזרק התלהב, וכך הוקמה הלהקה. למנזרק הייתה להקה עם שני אחיו שנקראה "ריק והרייבנס", אשר הופיעה עם ג'ים מוריסון במסעדת המבורגרים בסנטה מוניקה, עד ששני אחיו של מנזרק פרשו מהלהקה.

לאחר מכן מוריסון ומנזרק צירפו אליהם את הגיטריסט רובי קריגר ואת המתופף ג'ון דנסמור, אותם הכירו מקורס מדיטציה משותף. ללהקה הם קראו הדלתות, על שם ספר מאת אלדוס האקסלי "דלתות התודעה" (שלמעשה שאל את המונח מפואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק): "When the doors of perception are cleansed, things will appear to man as they truly are...infinite." הלהקה הופיעה במספר מועדונים, חלקם גדולים ברחבי לוס אנג'לס, כמו מועדון ה-Whisky-A-Go-Go המפורסם, שם גם החתימו אותם נציגי חברת התקליטים אלקטרה תמורת כ-10,000 דולר. הופעות הלהקה במועדון Whiskey-A-Go-Go הופסקו לאחר שבמהלך הופעה ביצעו את השיר "The End", הכולל תכנים אדיפליים בוטים ("Father... I want to kill you/Mother, I want to fuck you").

הקלטות מוקדמות: 1967–1969

לאחר שהוחתמו על ידי המפיק פול א. רוטשילד בחברת התקליטים אלקטרה, החלה שותפות ארוכה בין חברי הלהקה ובין רוטשילד וטכנאי האולפן ברוס בוטניק. עקב המוטיבציה האדירה של חברי הלהקה, הוקלט האלבום תוך מספר ימים, לרוב בטייק (ניסיון הקלטה) אחד. מוריסון ומנזרק הפיקו גם קליפ חדשני לשיר (Break On Through (To The Other Side. קליפ זה נהיה לאחת מאבני הדרך בתעשיית הקליפים.

האלבום שיצא בינואר 1967, גרם להתרגשות רבה, והסינגל הראשון ממנו "Light My Fire" הפך ללהיט ענק. מראהו הנאה של ג'ים מוריסון וההופעה הכריזמטית שלו על הבמה, הפכו אותו במהרה לסמל סקס של התקופה. למרות זאת, ואולי בשל כך, הפך מוריסון במהרה לאדם מתוסכל וזועף. שירים בולטים נוספים באלבום הם Break On Through (To the Other Side), Alabama Song ו-The End.

התקליט השני של הדלתות, Strange Days, יצא גם הוא בשנת 1967, וכלל את הלהיטים "People Are Strange" ו-"Strange Days". אלבום זה המשיך להעלות את מוניטין הלהקה. התקליט השלישי שלהם, Waiting For The Sun, שיצא ב-1968, סימן שינוי כיוון בלהקה, כשזו חדלה לנגן בסגנונה הרגיל מהאלבומים הקודמים, והחלה כותבת ומנגנת חומרים חדשים בסגנון חדש ושונה. היה זה האלבום הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעדים, והסינגל "Hello, I Love You" היה לסינגל השני שלהם שהגיע למקום הראשון בארצות הברית. האלבום כלל את השיר "The Unknown Soldier", שלו יצרו חברי הלהקה לו קליפ מושקע נוסף. האלבום כלל גם את הרצועה "Celebration of the Lizard" שהייתה באורך 30 דקות, אך עקב חוסר מקום בתקליט, שובצו לבסוף רק מספר קטעים ממנה.

המוזיקה של הדלתות כללה מסרים סוציאליסטיים, פסיכולוגיים ופוליטיים אשר נכתבו בעיקר על ידי ג'ים מוריסון. התיפוף הג'אזי של ג'ון דנסמור, הנגינה המסחררת על הקלידים של ריי מנזרק, אשר ידו השמאלית ניגנה את החלק של גיטרת הבס שלא הייתה ללהקה, ונגינת הגיטרה של רובי קריגר אשר קיבלה השראה מפלמנקו, בלוז ומוזיקה קלאסית, הרכיבה צליל מיוחד במינו. הדלתות הייתה להקת רוק בלתי רגילה, חריגה ומיוחדת בנוף הרגיל גם מעצם העובדה שלא השתמשו בגיטרה בס בהופעות, אלא בקלידים של מנזרק כתחליף. עם זאת באלבומים המאוחרים יותר של הלהקה נעשה שימוש בנגני בס מקצועיים כגון: לוני מק באלבום Morrison Hotel, ג'רי שף (הבסיסט של אלביס פרסלי) באלבום L.A. Woman והארווי ברוקס ודאג לובהן באלבום The Soft Parade.

חלק ניכר מהשירים של הדלתות נכתבו בצורה קבוצתית. מוריסון ומנזרק כתבו בדרך כלל את מילות השיר עם מעט מלודיה, בעוד שאר החברים מעבדים את הקצב ושאר אלמנטים מוזיקליים נוספים ליצירה. דוגמה לכתיבת שיר הייתה כשמוריסון ומנזרק הלכו להם על חוף הים בקליפורניה, ועברו באקראי על יד בחורה אפרו-אמריקאית עליה כתב מוריסון את השיר "Hello, I Love You" בלילה אחד. השיר עצמו קיבל ביקורת רבה עקב הדמיון ללהיט של להקת הקינקס משנת 1965 "All Day and All of the Night".

בעיות באמצע הקריירה: 1969–1971

הדלתות רכשו במהרה מוניטין בתחום ההופעות החיות. בהופעה אחת זכורה מה-17 בספטמבר 1967 בתוכנית האירוח המופע של אד סאליבן ברשת CBS, ביקשו מהם מנהלי הרשת ומפיקי התוכנית לשנות מילה אחת בשורה בשיר "Light My Fire". את השורה "Girl we couldn't get much higher", ביקשו ממוריסון לשיר: "Girl we couldn't get much better", זאת עקב העובדה שהשורה המקורית מתייחסת לשימוש בסמים (Get higher – לעשן/להשתמש בסמים, להמריא, להתמסטל בעברית). חרף כל הבקשות, שר מוריסון את השורה המקורית בשידור חי מול מיליוני אנשים בשעת שיא, ו-CBS לא יכולים היו לעצור את השידור החי באמצעו. מנחה התוכנית, אד סאליבן, היה כה נסער ונרגז, ובסיום התוכנית לא הסכים ללחוץ את ידי חברי הלהקה, והם מעולם לא הוזמנו להופיע שוב בתוכנית זו. מאוחר יותר טען מוריסון כי התרגש במהלך ביצוע השיר, ושכח לשנות את טקסט השורה כפי שהתבקש.

עקב צריכת הסמים של מוריסון, ריי מנזרק שם לב לעובדה שג'ים מוריסון מתנהג בצורה מוזרה ביותר בזמן הופעות. בהופעה אחת, קראה סולנית להקת ג'פרסון איירפליין, הזמרת גרייס סליק למוריסון לעלות לבמה, אך זה היה כה מסומם ופעלתן, עד שהתעורר צורך להורידו משם מיד.

אף על פי שמוריסון קיבל את עיקר תשומת הלב הציבורית, הוא התעקש שכל הלהקה תקבל הכרה. לפני הופעה אחת, קראו להם לעלות לבמה בשם "ג'ים מוריסון והדלתות" ומוריסון סירב לעלות לבמה עד שלהקת ה"דלתות" תיקרא לעלות לבמה.

בשנתיים האחרונות לחייו, הפחית מוריסון את צריכת הסמים הפסיכדליים והחל שותה משקאות חריפים באופן "כבד ביותר". עובדה זו השפיעה על התנהגותו, בהופעות חיות ובעבודה באולפן. בניסיון להימנע מהתדמית התקשורתית של כוכב רוק נאה שדבקה בו, החל מוריסון להעלות במשקל ולגדל זקן עבות. בשלב זה, רצתה חברת התקליטים אלקטרה בה היו חתומה הלהקה, להדפיס תמונות שצולמו דווקא בתחילת הקריירה של מוריסון (ללא הזקן והק"ג העודפים) על גבי עטיפת אריך הנגן מההופעה החיה: Absolutely Live שיצא בסוף 1969. האלבום כלל חלק גדול מסיבוב ההופעות האמריקאי של הלהקה בשנים 1968–1969, ובכלל זה גם את השיר "The Celebration Of The Lizard" באורך מלא (כחצי שעה).

אלבומם הרביעי, The Soft Parade, שוחרר ב-1969. אלבום זה, בו נעשה שימוש רב בכלי נשיפה, נחשב בעיני רבים לאלבום החלש ביותר של הלהקה בהרכבה המלא. בתקופה זו פיתח מוריסון בעיות שתייה חמורות, והפך כתוצאה מכך לאדם מריר, חסר סבלנות, מתוסכל ועצבני, שלא ניתן היה לסמוך עליו עוד בנוגע להגעה בזמן להקלטות באולפן. למרות זאת, חזרה הלהקה להופיע עם האלבום שנחשב לאחד מן הטובים שלה, Morrison Hotel ששוחרר ב-1970. הדלתות, היו מן הלהקות הגדולות, המפורסמות, החשובות והפופולריות ביותר באותה תקופה שלא הופיעו במולדתם בפסטיבל וודסטוק המפורסם. לעומת זאת, הופיעה הלהקה כשנה מאוחר יותר ב-אוגוסט 1970 בבריטניה בפסטיבל האי וייט. ב-1971 נראה היה שהלהקה רוכשת מחדש את המוניטין שצברה לה כאחת מן הלהקות האמריקאיות הטובות ביותר בכל הזמנים, בעיקר בזכות תקליט נוסף שיצא באותה שנה בשם L.A. Woman. אלבום זה נחשב כ"חזרה לבסיס", ובו שבו חברי הלהקה אל שורשי הבלוז והג'אז שלהם. במהלך אחת החזרות להקלטת האלבום התפתחה מריבה קשה בין חברי הלהקה לבין המפיק שלה, פול רוטשילד, שכינה את המוזיקה שלהם "מוזיקת קוקטייל", עקב ערבוב הסגנונות שבאלבום. רוטשילד פרש, והעביר את ההפקה לבוטניק, טכנאי ההקלטות של הלהקה. התוצאה של מהלך זה הייתה הקלטת שירים קודמים וידועים של הלהקה בעיבוד חדש. בזכות זאת, הפך השיר "Riders On The Storm" ללהיט רדיו ענק.

אחרי מותו של מוריסון: 1971–1989

ב-1971 במהלך משפטו, הותר למוריסון לקחת פסק זמן מן המשפט ולבלות עם חברתו, פמלה קורסון. מוריסון עבר להתגורר בפריז. ב-3 ביולי 1971, נמצא מוריסון ללא רוח חיים באמבטיה. סיבת המוות הרשמית הייתה התקף לב, אך כנראה מותו נגרם עקב צריכת יתר של סמים, בעיקר של הסם הרואין. דמותו הצבעונית של מוריסון ומותו הפתאומי גרמו להתפתחות של מספר תאוריות קשר סביב מותו. מוריסון נקבר בבית הקברות "פר לה שז" שבפריז, בו קבורים גם מספר אנשים מפורסמים נוספים כגון אוסקר ויילד. בהזדמנויות רבות היו מעריצים של הזמר מרססים כתובות גרפיטי על הקבר ומסביבו. כיום מקיפה גדר את הקבר כדי למנוע הישנות מקרים דומים. קברו של ג'ים מוריסון נחשב עד עצם היום הזה לאתר עלייה לרגל של רבים ממעריציו שמגיעים למקום, מדליקים בו נרות, ומתייחדים עם זכרו של האמן.

הדלתות המשיכו להופיע גם לאחר מותו של מוריסון. בתחילה הועלה הרעיון להחליף את מוריסון בזמר אחר, אך בסופו של דבר, לאחר שרבים נבחנו לתפקיד, קריגר ומנזרק החליטו לקחת על עצמם תפקיד זה. הדלתות הוציאו לאור עוד שני אלבומים לאחר מותו של מוריסון – Other Voices ו-Full Circle. מכירות האלבומים היו לא רעות, אך לא הגיעו כלל לרמת המכירות העצומה שהייתה בתקופתו של מוריסון. בסופו של דבר, החליטו חברי הלהקה להיפרד ב-1972, לאחר שהגיעו למסקנה שאין הם מסוגלים להופיע ללא מוריסון.

למרות התפרקותם כבר ב-1972, באמצע שנות ה-70 נזכרו חברי הדלתות שבידיהם הקלטות של מוריסון מדקלם שירה שכתב, ללא מנגינה, לפני מותו. לאחר עבודה של מספר שנים, יצא לאור ב-1978 התקליט "An American Prayer", פואמות מפיו של מוריסון, בשילוב מוזיקה של הדלתות. האלבום זכה להצלחה מסחררת. למרות זאת, מעמדה של הלהקה נותר כמפורקת.

שנות ה-90 ואילך

בשנת 1991, הבמאי אוליבר סטון העלה לאקרנים את הסרט הדלתות, בכיכובו של ואל קילמר בתפקיד מוריסון. בנוסף, קריגר, דנסמור ורוטשילד מככבים בסרט. בעוד שרבים מהמבקרים והצופים היו נלהבים מהמשחק של קילמר, חברי הלהקה ביקרו קשות את הסרט בטענה שאיננו משקף כלל את המציאות. הם טענו שהמשחק של קילמר גורם למוריסון להיראות כמעין מטורף חסר שליטה, והדמות מבוססת על המיתוס של מוריסון, ולא על אישיותו האמיתית. חברי הלהקה הנותרים שימשו כיועצים טכניים בהפקה, אך סטון הרבה להתעלם מהצעותיהם.

בשנת 2002 מנזרק וקריגר התאחדו ויצרו אלבום חדש של הדלתות תחת השם The Doors of the 21st Century. בתור סולן ראשי הם הציבו את סולן הלהקה הבריטית The Cult, יאן אסטבורי. אנג'לו ברברה, מלהקתו של קריגר, ניגן בבאס. בהופעה הראשונה של הלהקה, הם הודיעו שהמתופף ג'ון דנסמור לא יופיע, מאוחר יותר הם הודיעו שהוא לא ניגן איתם כי הוא לוקה בטנטון.

דנסמור לעומת זאת, אמר שהוא בכלל לא הוזמן לקחת חלק באיחוד. בפברואר 2003 הוא הגיש צו מניעה בקשר לשימוש בשם "הדלתות". במאי של אותה שנה, הצעד שלו נדחה. מנזרק טען שההזמנה שלו שדנסמור יחזור ללהקה עדיין קיימת. דווח גם כן, שמשפחתו של מוריסון הצטרפה לדנסמור בניסיון למנוע ממנזרק וקריגר את שימוש בשם "הדלתות".

ביולי 2005, דנסמור ומשפחתו של מוריסון ניצחו בזכות צו מניעה. מנזרק הסכים להופיע תחת השם "Riders On The Storm" במקום הדלתות. בכל מקרה, איפשרו להם גם להופיע תחת השמות: "שניים מהדלתות" וכדומה.

דנסמור הוחלף על ידי סטיוארט קופלנד מלהקת פוליס, אך הוא עזב אחרי זמן מה והוחלף על ידי תיי דניס המתופף מלהקתו של קריגר.

ב-2004 משחק המחשב "Need For Speed Underground 2" שילב רמיקס של השיר "Riders On The Storm" בכיכובו של הראפר סנופ דוג. השיר "Break On Through" שלהם שולב במשחק ה-PSP "Tony Hawks Underground 2" בגרסת רמיקס.

ב-5 ביולי 2011 הופיעו בישראל רובי קריגר וריי מנזרק ביחד עם הסולן דייב ברוק.

ב-20 במאי 2013 נפטר ריי מנזרק ממחלת הסרטן.

בתרבות הפופולרית

למרות התפרקות להקת הדלתות ב-1973 שנתיים לאחר מותו של ג'ים מוריסון, הלהקה נחשבת כאחת מבין להקות הרוק האיכותית והחשובות בכל הזמנים של תעשיית המוזיקה, וג'ים מוריסון בפרט נחשב כאחד מבין מוזיקאי וזמרי הרוק האיכותיים אי פעם. ב-1979, עם צאת סרט המלחמה האפי של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו", השיר "The End", בן ה-12 דקות, נכלל בסרט.

חברי ההרכב

דיסקוגרפיה

אלבומי אולפן

The Doors, ינואר 1967, ארצות הברית: מקום 2; בריטניה: מקום 43.
Strange Days, אוקטובר 1967, ארצות הברית: מקום 3.
Waiting For The Sun, יולי 1968, ארצות הברית: מקום 1; בריטניה: מקום 16.
The Soft Parade, יולי 1969, ארצות הברית: מקום 6.
Morrison Hotel, פברואר 1970, ארצות הברית: מקום 4; בריטניה: 12.
L.A. Woman, אפריל 1971, ארצות הברית: מקום 9; בריטניה: מקום 26.
Other Voices, אוקטובר 1971, ארצות הברית: מקום 31.
Full Circle, יולי 1972, ארצות הברית: מקום 68.
An American Prayer, נובמבר 1978, ארצות הברית: מקום: 54.

אלבומים הופעה חיה

Absolutely Live, יולי 1970, ארצות הברית: מקום 8; בריטניה: מקום 69.
Alive, She Cried, אוקטובר 1983
Live at the Hollywood Bowl, מאי 1987
In Concert מאי 1991, ארצות הברית: מקום 50; בריטניה: מקום 24.
Message to Love: The Isle of Wight Festival 1970, אוקטובר 1996

אוספים, פסקולים ואחרים (רשימה חלקית)

The Doors מרץ 1991, ארצות הברית: מקום 88; בריטניה מקום 11. (פסקול)
Box Set אוקטובר 1997, ארצות הברית: מקום 65.
Bright Midnight: Live In America, פברואר 2002.
Live In Hollywood, מאי 2002.
Legacy: The Absolute Best, אוגוסט 2003, ארצות הברית: מקום 63.
When You're Strange: Music from the Motion Picture, אפריל, 2010. (פסקול)

סינגלים

Break on Through (To The Other Side), ינואר 1967, ארצות הברית: מקום 106
Light My Fire, אפריל 1967, ארצות הברית: מקום 1.
People Are Strange, ספטמבר 1967, ארצות הברית: מקום 12.
Love Me Two Times, נובמבר 1967, ארצות הברית: מקום 25.
The Unknown Soldier, מרץ 1968, ארצות הברית: מקום 39.
Hello, I Love You, יוני 1968, ארצות הברית: מקום 1. בריטניה מקום 15.
Touch Me, דצמבר 1968, ארצות הברית: מקום 3.
Wishful Sinful, מרץ 1969, ארצות הברית: מקום 44.
Tell All the People, מאי 1969, ארצות הברית: 57.
Runnin' Blue, אוגוסט 1969, ארצות הברית: מקום 64.
You Make Me Real / Roadhouse Blues, מרץ 1970, ארצות הברית: מקום 50.
Love Her Madly, מרץ 1971, ארצות הברית: מקום 11.US #11
Riders on the Storm, יוני 1971, ארצות הברית: מקום 14.
Tightrope Ride, נובמבר 1971, ארצות הברית: מקום 71.
Ships With Sails, ינואר 1972
Get Up And Dance, יולי 1972
The Mosquito, אוגוסט 1972, ארצות הברית: מקום 85.
The Piano Bird, נובמבר 1972

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הדלתות בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של הדלתות

הדלתות, ברשת החברתית פייסבוק
הדלתות, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הדלתות, ברשת החברתית אינסטגרם
הדלתות, ברשת החברתית טיקטוק
הדלתות, סרטונים בערוץ היוטיוב
הדלתות, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הדלתות, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
הדלתות, באתר ספוטיפיי
הדלתות, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
הדלתות, באתר Last.fm (באנגלית)
הדלתות, באתר AllMusic (באנגלית)
הדלתות, באתר MusicBrainz (באנגלית)
הדלתות, באתר דיזר
הדלתות, באתר Discogs (באנגלית)
הדלתות, באתר Songkick (באנגלית)
הדלתות, באתר Genius
הדלתות, באתר SecondHandSongs
הדלתות, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
הדלתות, באתר בילבורד (באנגלית)
הדלתות, באתר טיידל (באנגלית)
הדלתות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הדלתות
ג'ים מוריסון • ריי מנזרק • רובי קריגר • ג'ון דנסמור
אלבומי אולפן	The Doors‏ (1967) • Strange Days‏ (1967) • Waiting For The Sun‏ (1968) • The Soft Parade‏ (1969) • Morrison Hotel‏ (1970) • L.A. Woman‏ (1971) • Other Voices‏ (1971) • Full Circle‏ (1972) • An American Prayer‏ (1978)
אלבומי הופעה	Absolutely Live‏ (1970) • Alive, She Cried‏ (1983) • Live at the Hollywood Bowl‏ (1987) • In Concert‏ (1991)
אלבומי אוסף	13‏ (1970) • Weird Scenes Inside the Gold Mine‏ (1972) • The Best of the Doors‏ (1973) • Greatest Hits‏ (1980) • The Doors Classics‏ (1985) • The Best of The Doors‏ (1985) • Essential Rarities‏ (1999) • The Best of The Doors‏ (2000) • The Very Best of The Doors‏ (2001) • Legacy: The Absolute Best‏ (2003) • The Very Best of The Doors‏ (2007) • The Future Starts Here: The Essential Doors Hits‏ (2008) • The Platinum Collection‏ (2008) • The Singles‏ (2017)
אלבומי פסקול	The Doors‏ (1991) • When You're Strange: Music from the Motion Picture‏ (2010)
סינגלים	"Break on Through (To The Other Side)" / "End of the Night"‏ • "Light My Fire" / "The Crystal Ship"‏ • "People Are Strange"‏ • "Love Me Two Times" / "Moonlight Drive"‏ • "The Unknown Soldier" / "Waiting For The Sun"‏ • "Hello, I Love You" / "Love Street"‏ • "Touch Me"‏ • "Wishful Sinful"‏ • "Tell All the People"‏ • "Runnin' Blue"‏ • "You Make Me Real" / "Roadhouse Blues"‏ • "Love Her Madly" / "Riders on the Storm"‏ • "The Mosquito" / "Treetrunk"‏ • "Gloria" / "Moonlight Drive"‏
ערכים נוספים
	הדלתות • פמלה קורסון • פול רוטשילד
דיסקוגרפיה של הדלתות • שירי הדלתות

פרס גראמי למפעל חיים
1963–1989	בינג קרוסבי (1963) • פרנק סינטרה (1965) • דיוק אלינגטון (1966) • אלה פיצג'רלד (1967) • אירווינג ברלין (1968) • אלוויס פרסלי (1971) • לואי ארמסטרונג, מהליה ג'קסון (1972) • צ'אק ברי, צ'ארלי פארקר (1984) • ליאונרד ברנשטיין (1985) • בני גודמן, הרולינג סטונז, אנדרס סגוביה (1986) • רוי אייקוף, בני קרטר, אנריקו קארוזו, ריי צ'ארלס, פאטס דומינו, וודי הרמן, בילי הולידיי, בי. בי. קינג, אייזק שטרן, איגור סטרווינסקי, ארטורו טוסקניני, האנק ויליאמס (1987) • פרד אסטר, פבלו קזאלס, דיזי גילספי, יאשה חפץ, לנה הורן, לאונטין פרייס, בסי סמית, ארט טייטום, שרה ווהן (1989)
1990–1999	נט קינג קול, מיילס דייוויס, ולדימיר הורוביץ, פול מקרטני (1990) • מריאן אנדרסון, בוב דילן, ג'ון לנון, קאתי ולס (1991) • ג'יימס בראון, ג'ון קולטריין, ג'ימי הנדריקס, מאדי ווטרס (1992) • צ'ט אטקינס, ליטל ריצ'רד, ת'לוניוס מונק, ביל מונרו, פיט סיגר, פאטס וולר (1993) • ביל אוונס, אריתה פרנקלין, ארתור רובינשטיין (1994) • פטסי קליין, פגי לי, הנרי מנסיני, קרטיס מייפילד, ברברה סטרייסנד (1995) • דייב ברובק, מרווין גיי, גאורג שולטי, סטיבי וונדר (1996) • בובי בלנד, האחים אברלי, ג'ודי גרלנד, סטפן גרפלי, באדי הולי, צ'ארלס מינגוס, אוסקר פיטרסון, פרנק זאפה (1997) • בו דידלי, האחים מילס, רוי אורביסון, פול רובסון (1998) • ג'וני קאש, סם קוק, אוטיס רדינג, סמוקי רובינסון, מל טורמה (1999)
2000–2009	הארי בלפונטה, וודי גאת'רי, ג'ון לי הוקר, מיץ' מילר, וילי נלסון (2000) • הביץ' בויז, טוני בנט, סמי דייוויס ג'וניור., בוב מארלי, The Who‏ (2001) • קאונט בייסי, רוזמרי קלוני, פרי קומו, אל גרין, ג'וני מיטשל (2002) • אטה ג'יימס, ג'וני מאטיס, גלן מילר, טיטו פואנטה, סיימון וגרפונקל (2003) • ואן קלייברן, The Funk Brothers, אלה ג'נקינס, סאני רולינס, ארטי שו, דוק ווטסון (2004) • אדי ארנולד, ארט בלייקי, The Carter Family, מורטון גולד, ג'ניס ג'ופלין, לד זפלין, ג'רי לי לואיס, ג'לי רול מורטון, פינטופ פרקינס, הסטייפל סינגרס (2005) • דייוויד בואי, קרים, מרלה הגרד, רוברט ג'ונסון, ג'סי נורמן, ריצ'רד פריור, הוויברז (2006) • ג'ואן באאז, Booker T. & the M.G.'s, מריה קאלאס, אורנט קולמן, הדלתות, הגרייטפול דד, בוב וילס (2007) • ברט בכרך, הבנד, קאב קאלוויי, דוריס דיי, יצחק פרלמן, מקס רואץ', ארל סקרוגס (2008) • ג'ין אוטרי, הנערים העוורים מאלבמה, ארבע הפסגות, האנק ג'ונס, ברנדה לי, דין מרטין, טום פקסטון (2009)
2010–2019	לאונרד כהן, בובי דארין, דייוויד אדוארדס, מייקל ג'קסון, לורטה לין, אנדרה פרווין, קלארק טרי (2010) • ג'ולי אנדרוז, רוי היינס, רביעיית ג'וליארד, שלישיית קינגסטון, דולי פרטון, הראמונס, ג'ורג' בוורלי שיי (2011) • להקת האחים אולמן, גלן קמפבל, אנטוניו קרלוס ז'ובים, ג'ורג' ג'ונס, ההורנס של ממפיס, דיאנה רוס, גיל סקוט-הרון (2012) • גלן גולד, צ'ארלי היידן, לייטנינג הופקינס, קרול קינג, פטי פייג', ראווי שנקר, The Temptations‏ (2013) • הביטלס, קליפטון צ'נייר, האחים איסלי, קרפטוורק, קריס קריסטופרסון, ארמנדו מנסנרו, מוד פאוול (2014) • בי ג'יז, פייר בולז, באדי גאי, ג'ורג' האריסון, פלאקו חימנס, האחים לובין, ויין שורטר (2015) • רות בראון, סליה קרוז, Earth, Wind & Fire, הרבי הנקוק, ג'פרסון איירפליין, לינדה רונסטאדט, ראן די אם סי (2016) • שירלי קיסר, אחמד ג'מאל, צ'רלי פרייד, ג'ימי רודג'רס, נינה סימון, סליי סטון, הוולווט אנדרגראונד (2017) • האל בליין, ניל דיימונד, אמילו האריס, לואיס ג'ורדן, The Meters, קווין, טינה טרנר (2018) • בלאק סבאת', ג'ורג' קלינטון ופרלמנט-פאנקדליק, בילי אקסטין, דוני האת'וויי, חוליו איגלסיאס, סאם אנד דייב, דיון וורוויק (2019)
2020–הווה	שיקגו, רוברטה פלאק, אייזק הייז, איגי פופ, ג'ון פריין, פאבליק אנמי, סיסטר רוזטה תארפ (2020) • Grandmaster Flash and the Furious Five, ליונל המפטון, מרילין הורן, סולט אנ' פפה, סלינה, Talking Heads‏ (2021) • בוני רייט (2022)‏ • בובי מקפרין, נירוונה, מא רייני, סליק ריק, נייל רוג'רס, הסופרימס, אן וילסון וננסי וילסון (2023)‏ • N.W.A, לורי אנדרסון, האחיות קלארק, גלדיס נייט, דונה סאמר, תמי ויינט (2024)