הוביצר
הוביצר הוא סוג של תותח המסוגל לירות פגזים במסלול תלול יחסית.
ההוביצר בעל קנה קצר יחסית ומטעני הנפץ קטנים כדי להניע את הפגזים במסלול תלול. במונחים של תותחים אירופאים במאות ה-18, ה-19 וה-20, ההוביצר נע בין "תותח" (שהיה מאופיין בקנה ארוך, מטענים גדולים יותר, פגזים קטנים יותר, מהירויות-לוע גבוהות יותר וירי בכינון ישיר) ובין "מרגמה" (שהייתה לה היכולת לירות בזוויות גבוהות יותר).
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המילה האנגלית Howitzer מקורה במילה הדנית Houwitser, שהגיעה מן המילה הצ'כית Houfnice, שבמקור משמעה היה קטפולטה (מרגמה). מרגמה זו הייתה בשימוש במהלך המלחמות ההוסיטיות של המאה ה-15. המילים האחרות ל"הוביצר" במספר שפות אחרות, כגון Haubitze בגרמנית או Haubits בשוודית, חולקות אותו שורש.
מאז מלחמת העולם הראשונה, התרחב השימוש במילה הוביצר לתיאור תותחים שלמעשה היו שייכים לקטגוריית ה-"תותח-הוביצר". זה נכון במיוחד לכוחות המזוינים של ארצות הברית, שם תותחי-הוביצר תוארו באופן רשמי כ"הוביצרים" במשך יותר משישים שנה. מכאן שהמילה "הוביצר" משמשת בצבאות רבים כמונח כללי לכל סוגי הארטילריה שתוכננו לפגוע במטרות על הקרקע. בנוסף, מספר תותחים שעיצובם מזכיר את ההוביצרים מתקופות קודמות יותר, כגון תותח העל (Supergun) מרובה בתי הבליעה שעוצב על ידי המומחה לארטילריה הקנדי ג'רלד בול בשביל עיראק בשנות ה-80 של המאה ה-20, מתוארים גם-כן כהוביצרים.
לבריטים הייתה שיטת מינוח מורכבת יותר שהם אימצו במאה ה-19: תותחים הוגדרו על ידי משקל הקליע בפאונדים, והוביצרים הוגדרו על ידי קוטר-הפנים (הקליבר) באינצ'ים. שיטה זו הופסקה בשנות ה-30 עם המצאתם של תותחי-הוביצר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההוביצרים המודרניים הראשונים הומצאו בהולנד לקראת סוף המאה ה-17. התותחים היו פחות יציבים בזמן הירי מתותחי השדה, מה שהקטין את כמות אבק השרפה שאפשר היה להשתמש בה. צבאות שהשתמשו בתותחים אלה היו צריכים לירות בזווית הגבהה גדולה יותר כדי להגיע לטווח רחוק, מה שנתן זווית ירידה תלולה יותר.
ההוביצרים הראשונים יועדו לשימוש בעת מצור, והיו יעילים במיוחד בירי קליעי ברזל יצוק המלאים באבק שרפה, או בחומרים מבעירים אחרים, לתוך מבצרים. בניגוד למרגמות באותה תקופה, שפעלו בזווית קבועה והיו תלויות רק בגודל המטען ההודף לצורך שינוי מרחקי הירי, ההוביצרים יכלו לירות במגוון זוויות. תפעול הוביצר היה מורכב יותר מתפעול מרגמה, אך ההוביצר היה נשק גמיש יותר, היכול לירות במסלולים בליסטיים שונים.
באמצע המאה ה-18, מספר צבאות אירופאים החלו לייצר הוביצרים שהיו ניידים מספיק כדי ללוות יחידות בשדה-הקרב. למרות שההוביצרים באותה עת ירו בזווית גבוהה יחסית, הוביצרי-השדה החדשים כמעט ולא ניחנו ביכולת זו. עם זאת, בזמן שתותחי השדה דאז הוגבלו בדרך-כלל לירי פגזים לא-פעילים (פגזים שאינם מתפוצצים אלא גורמים נזק מעצם פגיעתם בשל המסה שלהם, כמו כדורי ברזל גדולים), הוביצרי-השדה במאה ה-18 הוערכו בעיקר בגלל יכולתם לירות פגזים מתפוצצים. כדי לפשט את הפעלת התותחים וכדי להגביר את קצב האש, במקרים רבים סופקו התותחים עם מטענים הודפים מתכווננים.
באמצע המאה ה-19, חלק מהצבאות ניסו לפשט את הארטילריות שלהם על ידי המצאת תותחים בעלי קדח קנה חלק, שעוצבו לירות גם פגז מתפוצץ וגם פגז ברזל, ובכך החליפו גם את הוביצרי-השדה וגם את תותחי-השדה. המפורסם מבין "תותחי-ההוביצרים" האלה היה ה"נפוליאון 12-פאונדר", כלי ארטילריה צרפתי שנעשה בו שימוש רב במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.
ב-1859, צבאות אירופה (כולל אלה שאימצו את השימוש בתותחי-הוביצר) החלו לחמש מחדש את סוללות השדה שלהם בתותחי-שדה בעלי קנה מדגם חדש: תותחי שדה אלו השתמשו בקליעים גליליים, ולמרות שקוטרם היה קטן מזה של הפגזים הכדוריים של הוביצרים בעלי קדח קנה חלק, הם יכלו להכיל יותר אבקת-שרפה. בצד טווח-הירי הארוך יותר, תכונות אלו איפשרו לחקות את השפעת הירי במסלולים התלולים מאוד של הוביצרי-השדה בעלי הקנה חלק הקדח, למשל היכולת לירות מעל לחומות וקירות נמוכים. לכן, מקבלי ההחלטות בצבאות שונים לא ראו אף סיבה לרכישת הוביצרי-שדה חדשים כדי להחליף את אלו בעלי הקנה חלק הקדח, אלא השתמשו בתותחי-השדה החדשים כדי להחליף גם את ההוביצרים וגם את התותחים.
במצבי מצור, לכלים אלו היה אפקט הפוך: בשנות ה-60 של המאה ה-19, קציני תותחנים גילו שהוביצרים שנועדו למצור (שהיו גדולים יותר מהוביצרי-שדה) היו אמצעי טוב הרבה יותר להריסת חומות מאשר תותחי-מצור או מרגמות. לכן, בזמן שצבאות הוציאו סוג אחד של סוללות ארטילריה משימוש, הם הטמיעו סוג אחר במבצרים ובשיירות המצור. כלים אלו סווגו ל"קלים" ו"בינוניים", כאשר הקלים היו בעלי קליבר 150 מ"מ וירו פגזים במשקל 50-60 ק"ג, והבינוניים ירו פגזים של 100 ק"ג, והיו בעלי קוטר 200-220 מ"מ.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19, סוג שלישי של הוביצר למצור נכנס לשירות בצבאות האירופאים. הוביצרים אלו, שסווגו כ"כבדים", היו בעלי קוטר 240-270 מ"מ, וירו פגזים שמשקלם הגיע למעל 150 ק"ג. דוגמה טובה לנשק כזה היא תותח 9.45 אינץ' (240 מ"מ) שהצבא הבריטי רכש מחברת סקודה ב-1899. כאשר הוא מיועד להפיל את מבצרי פרטוריה שנפלו עוד לפני שהוכנס לשימוש, תותח זה הועבר לסין, לשמש כנגד מבצרי פקינג, שנפלו ללא מצור.
בתחילת המאה ה-20, המצאת הוביצרים שהיו גדולים בהרבה מאליו שסווגו כ"כבדים" באותה תקופה, הובילה ליצירת קטגוריה רביעית - "כבדים מאוד". תותחים מקטגוריה זו כללו את הוביצר-המרגמה הגרמני מודל L/14, הידוע יותר כ"ברטה השמנה", ואת ההוביצר 15 אינץ' (381 מ"מ) של ארטילריית המרינס המלכותי. יצור הוביצרים גדולים אלו התאפשרה אחרי שיפור כוח הגרירה המכני, במקום השימוש בסוסים שהיה נהוג לפני כן. כלים אלו הועברו כמספר מטענים והיו צריכים לפרקם ולחברם כל פעם.
במהלך מלחמת רוסיה-טורקיה של 1878-1877, הכישלון של תותחי-השדה הקלאסיים להסב נזק משמעותי למבצרים, הוביל לשימוש מחודש בהוביצרי-שדה. עד 1890, למספר צבאות אירופאים כבר היו הוביצרי-שדה קלים (105-127 מ"מ) או כבדים (149-155 מ"מ), ולחלק (כמו גרמניה) אף היו משני הסוגים.
הוביצרי-השדה האלו, שהובאו בסוף המאה ה-19, נודעו בשל יכולתם לירות פגזים במסלולים גבוהים ובזווית תלולה, ובכך יכלו לפגוע במטרות שהוגנו על ידי מכשולים שונים. בנוסף, ההוביצרים של התקופה ההיא יכלו לירות פגזים שהיו גדולים פי 2 מאשר אלה שירו תותחים רגילים בעלי אותו גודל. עם זאת, אף שהוביצרים אלו היו בעלי גובה-ירי מקסימלי גדול יותר, החסרון הגדול היה שהם היו בעלי טווח קצר יותר מזה של התותחים המקבילים.
כאשר בתחילת המאה ה-20 הוביצרי-שדה כבדים והוביצרי-מצור קלים השתמשו באותה התחמושת, נוצרה מגמה לשילוב שני הסוגים. בתחילה, היה זה בעיקר עניין של אותו נשק בסיסי שהופעל על שני כנים שונים. מאוחר יותר, כאשר מערכות ספיגת-הדף ביטלו את רוב היתרונות שהיו להוביצרי-מצור על הוביצרי-השדה, אותו השילוב של הרכבת-קנה, מכניקת רתיעה וכַּן-תותח היה בשימוש בשני סוגי ההוביצרים. בתחילת המאה ה-20 ההבדלים בין הוביצרים ותותחים היו להלן: תותחים היו בעלי מהירות גבוהה יותר וטווח-ירי ארוך יותר, מטען דוחף יחיד, ושיפוע של פחות מ-35 מעלות. הוביצרים היו בעלי מהירות נמוכה וטווח קצר יותר, אך היו בעלי מספר מטעני-דחף, והיו יורים בשיפוע של 45 מעלות ומעלה.
תחילתה של מלחמת החפירות אחרי החודשים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, הגדילה מאוד את הביקוש להוביצרים שירו בזווית תלולה, שהותאמו (יותר מאשר תותחים) לפגיעה במטרות במישור אופקי (כמו תעלות), עם כמויות גדולות של חומר-נפץ והרבה פחות שחיקת-פגזים. הצבא שזכה לתועלת הגבוהה ביותר מתופעה זו היה צבא האימפריה הגרמנית, שהחל את המלחמה עם כמות הוביצרים גדולה בהרבה מזו של הצרפתים.
הוביצרים שיוצרו במהלך מלחמת העולם הראשונה היו בדרך-כלל בעלי קנה ארוך יותר מכלי נשק שיוצרו לפני 1914. לכן, בזמן שהוביצר סטנדרטי בתחילת המלחמה (פלדהאוביץ קל 98/09 10.5 ס"מ) היה בעל קנה שהיה באורך 16 קליבר, ההוביצר שאומץ על ידי הצבא הגרמני ב-1916 (פלדהאוביץ קל 16 105 מ"מ; ראו תמונה 1) היה בעל קנה באורך 22 קליבר. באותו הזמן, מודלים חדשים של תותחי-שדה שיוצרו במהלך המלחמה, כגון תותח השדה 77 מ"מ של הצבא הגרמני מ-1916 (7.7 ס"מ פלדקאנון 16), סופקו עם כנים שאיפשרו ירי בזוויות גבוהות ועם תרמילים הודפים מתכווננים. במילים אחרות, נוצרה מגמה שבה ההוביצרים נעשים דומים לתותחים, בזמן שהתותחים נטלו עליהם חלק מתכונות ההוביצרים.
בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, הנטייה של תותחים והוביצרים לרכוש תכונות האחד מהשני, הובילה ליצירה-מחדש של המושג תותח-הוביצר. היה זה תוצר של התקדמות בטכנולוגיה, כגון המצאת האוטופרטאז' (מצרפתית: Autofrettage) לפני המלחמה, שהובילה לקנים חזקים וקלים יותר; שימוש בהילוכים מבודדים כדי לשלוט באורך הרתיעה (לפי זווית הירי); והמצאת בלם רתיעה להקטנת כוח הרתיעה מן הירי. כמו תותחי-הוביצר מהמאה ה-19, שהחליפו את התותחים וההוביצרים בו-זמנית, כך היה גם עם תותחי-ההוביצר מהמאה ה-20. לכן, "תותח-הוביצר" 25-פאונדר של הצבא הבריטי, החליף גם את תותח-השדה 18-פאונדר וגם את ההוביצר 4.5 אינץ'. למרות שלדבר זה היה את האפקט של פישוט ההתארגנות, האימונים ואספקת התחמושת, הוא גם יצר בלבול רב בעולם המינוחים.
בצבא ארצות הברית, עם זאת, המונח המועדף היה "הוביצר". מה שנכון היה בשפה האנגלית, היה נכון עוד יותר במספר שפות אירופאיות אחרות. לכן, כשתותחי-ההוביצר החליפו גם את התותחים וגם את ההוביצרים, מילים כמו "Obusier" (צרפתית) או "Haubitze" (גרמנית), שבמקור ציינו נשק עם קנים קצרים, יושמו על נשק עם קנים ארוכים הרבה יותר.
מאז מלחמת העולם השנייה, רוב כלי הארטילריה שאומצו על ידי צבאות היבשה כנשקי קרקע-קרקע היו תותחי-הוביצר.
סוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הוביצר מתנייע – הוביצר המותקן על גבי כלי רכב כגון רכב קרבי משוריין או משאית.
- הוביצר מתפרק (מאנגלית: Pack Howitzer) – הוביצר קל שמעוצב כך שניתן לפרקו בקלות למספר חלקים, כאשר כל אחד מהם קטן מספיק כדי לשאתו על ידי בהמת משא.
- הוביצר-הרים – הוביצר קל יחסית שמעוצב לשימוש בשטח הררי. רוב הוביצרים אלו הם גם הוביצרים מתפרקים.
- הוביצר-מצור – הוביצר שמעוצב לירות מכַּן על פלטפורמה מקובעת כלשהי.
- הוביצר-שדה – הוביצר שהוא נייד מספיק כדי ללוות צבא במערכה. יצויד תמיד בכַן מתנייע מכל סוג שהוא.
הוביצר בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חיל התותחנים הישראלי
המערך הקני של חיל התותחנים הישראלי עושה שימוש עיקרי בתותח מתנייע בקליבר 155 מ"מ. משנות ה-90 של המאה ה-20 נעשה שימוש בתותח ה-M-109 (הנקרא בצה"ל "דוהר"), שלו עוד שתי גרסאות: ה"רוכב" וה"דורס". בעבר השתמש צה"ל גם בתותחים מסוג M -71 ("חתרן") תותח נגרר מתוצרת סולתם, תומ"ת M-107, תומ"ת M-110 ותומ"ת M-50[דרוש מקור].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הוביצר באתר answers.com
- הוביצר M-109, באנגלית
