מרד העבדים בהאיטי

הקרב בסנטו דומינגו

מרד העבדים בהאיטי (או המהפכה בהאיטי) התרחש בין 1791 ל-1804. במהלך המרד, התקוממו העבדים במושבה סן דומנג נגד השלטון הצרפתי וכוננו את הרפובליקה של האיטי.

רקע

במהלך המאה ה-17 השתלטה צרפת בהדרגה על חלקו המערבי של האי היספניולה. ראשוני המתיישבים היו שודדי ים, אך בהמשך החלה התיישבות רשמית. ב-1697 הכירה גם ספרד בשלטונה של צרפת בשליש המערבי של האי, כחלק מההבנות שהושגו בהסכם רייסווייק שחתם את מלחמת תשע השנים. במהלך המאה ה-18 פיתחו הצרפתים את גידולי הסוכר במושבה, ועד אמצע המאה הייתה, לצדה של ג'מייקה, לספקית הסוכר הגדולה בעולם. כדי להפיק כמויות כה גדולות של סוכר, נדרש כוח עבודה רב. על כן, הביאו הצרפתים מספר רב של עבדים מאפריקה. עד סוף המאה, היו במושבה כ-500 אלף עבדים אפריקאים, לעומת כ-32 אלף צרפתים.

ב-1758 החלו בעלי האדמות הלבנים להטיל מגבלות על קבוצות האוכלוסייה האחרות, מה שהוביל ליצירתן של קאסטות. בראש הפירמידה ניצבו הלבנים; תחתם ה"שחורים החופשיים" (בעיקר מולאטים), שזכו להשכלה ולמידה מסוימת של חירויות, ובדרך כלל מילאו תפקידי מנהלה או שירתו בצבא; בתחתית הפירמידה היו העבדים השחורים.

ב-1789 ייצאה סן דומנג כ-40% מהסוכר של צרפת ושל בריטניה וכ-60% מהקפה בעולם, והייתה המושבה המשגשגת ביותר באיים הקריביים, והמושבה הצרפתית הרווחית בעולם. מספר העבדים הגיע לכחצי מיליון, כמחצית ממספר העבדים באיים הקריביים כולם. שיעורי התמותה בין העבדים היו גבוהים, בשל תנאי העבודה הקשים, תת-תזונה ותנאי תברואה ורפואה לקויים. שיעורי הילודה היו נמוכים יחסית, מאחר שמספר הגברים היה גבוה באופן משמעותי ממספר הנשים. על כן, הקפידו הצרפתים להביא עוד ועוד עבדים במקומם. כתוצאה מכך, התאפשר שימור המסורת האפריקאית בקרב העבדים. מאחר שהעבדים הובאו ממקומות שונים באפריקה, התפתחה ביניהם שפה שעירבה בין הלשונות השונות אותן דיברו לבין הצרפתית, היא הקריאולית ההאיטית.

כמה מהעבדים הצליחו להימלט והקימו קהילות מבודדות ביערות, שכונו מארונים. המארונים נהגו לפשוט על האחוזות והמטעים, אך בהיעדר מנהיגות ויעדים ברורים, היו פעולותיהם ספורדיות. המנהיג הראשון שהצליח ללכד סביבו את המארונים היה פרנסואה מקנדל. מקנדל אף הצליח ליצור התארגנויות בקרב העבדים במטעים. הוא הנהיג את המארונים בין 1751 ל-1757, עד שנתפס והועלה על המוקד ב-1758.

למהפכה הצרפתית הייתה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המושבה. האוכלוסייה האפריקאית קיוותה כי אף היא תיהנה מהצהרת זכויות האדם והאזרח, שקבעה כי "בני אדם נולדו והם חופשיים ושווים בזכויותיהם". עד מהרה הפכה התקווה לחשש שמא בעלי האחוזות יתנערו מהשלטון בצרפת, ויהפכו את חייהם לקשים עוד יותר. על כן, מצאו במלוכנים, שהתנגדו למשטר החדש, ובבריטים, שלטשו עיניים על המושבה, בעלי ברית. השחורים החופשיים והמולאטים, לעומת זאת, ראו במהפכה מנוף להשגת שוויון זכויות מלא. אחד מהם, ונסן אוז'ה דרש למלא אחר החלטות האספה הלאומית ולהעניק זכות הצבעה לשחורים החופשיים. מושל המושבה סירב להיענות לדרישה, ובראשית 1791 הוציא את אוז'ה להורג. עם זאת, במאי אותה שנה החליטה הממשלה המהפכנית בצרפת להעניק אזרחות לשחורים החופשיים העשירים. החלטה זו גרמה לחיכוכים בינם לבין הלבנים.

המרד

ב-14 באוגוסט 1791 ערך כהן הוודו דאטי בוקמן טקס למען שחרור העבדים. בשבוע שלאחר מכן נערכו העבדים בצפון סן דומנג, ובליל ה-21 באוגוסט 1791 פרץ המרד. בתוך שבועות ספורים הצטרפו להתקוממות כ-100 אלף עבדים, והם שלטו בחלקים ניכרים מצפון המושבה, למעט מתחמים מבוצרים שבהם נותרו הלבנים. במהלך שני החודשים הראשונים, הרגו העבדים כ-4,000 לבנים, והציתו מאות מטעים. עד 1792 כבר שלטו בכשליש מהמושבה. בוקמן עצמו נלכד זמן קצר לאחר פרוץ המרד, והוצא להורג.

כדי לנסות להרגיע את ההתקוממות, ומחשש מהתקוממויות דומות במושבות נוספות, החליטה האספה הלאומית בצרפת במרץ 1792 על הענקת זכויות פוליטיות ואזרחיות לכל השחורים החופשיים, ובמקביל שלחה 6,000 חיילים לתגבור כוחותיה במושבה.

ב-1 בפברואר 1793 הכריזה צרפת מלחמה על בריטניה. החוואים הלבנים ראו באי-היציבות הפוליטית הזדמנות, והזמינו את הבריטים להשתלט על המושבה. גם ספרד, ששלטה בחלקו המזרחי של האי, הצטרפה, וכוחותיה נלחמו בצרפתים לצדם של הבריטים. כדי למנוע מפלה צבאית, החליט המושל המקומי ב-29 באוגוסט על שחרור כל העבדים בחלק הצפוני של המושבה, ובמהלך החודשים הבאים הוחלו הוראות אלה על יתר חלקיה. ב-4 בפברואר 1794 אשררה האספה הלאומית את ההחלטה, ואף החילה אותה על יתר המושבות. רק לאחר שנודע דבר החלטת האספה הלאומית, באמצע 1794, העבירו העבדים את תמיכתם אל השלטון הצרפתי. בשלב זה, לפי הערכות, נהרגו כ-100 אלף שחורים וכ-24 אלף לבנים.

שלטון ל'אוברטור

טוסן ל'אוברטור

אחד ממנהיגי העבדים הבולטים בתקופת המרד היה טוסן ל'אוברטור. ל'אוברטור לחם בתחילה לצדם של הספרדים, אך לאחר ההחלטה על שחרור העבדים העביר את תמיכתו לצרפת. כוחותיו הצליחו לסלק מסן דומנג את הבריטים ואת הספרדים, ולהשתלט על המושבה כולה. לאחר שהשיג את השליטה במושבה, שאף לצמצם את ההשפעה הצרפתית עליה, ופעל למעשה באופן אוטונומי. הוא ביצר את מעמדו לאחר שניצח מתנגדים מקומיים, הדף ניסיון פלישה בריטי ב-1798 ובעקבות כך מונה על ידי הממשל המהפכני בצרפת למושל מטעמה, הוא פעל לחיזוק האוטונומיה של האיטי. ל'אוברטור כבש את סנטו דומינגו ב-1801, כדי לשחרר את עבדיה.

ב-1801 כונן ל'אוברטור חוקה שעיגנה את מעמדה של סן דומנג כבעלת ממשל עצמי, והגדירה אותו כמושל לכל החיים. בתגובה, שלח נפוליאון בונפרטה, שתפס בינתיים את השלטון בצרפת, כוח בפיקודו של גיסו שארל לקלרק. הכוח נהנה מתמיכה הן של יריבו של ל'אוברטור, אלכסנדר פטיון ובהמשך ערק אליו בעל בריתו ז'אן-ז'אק דסאלין. ב-1802 נכנע ל'אוברטור ללקלרק, ועזב לצרפת.

חידוש המרד והעצמאות המחודשת

בחודשים הראשונים נשמר השקט במושבה, אך עד מהרה התברר כי בכוונתו של נפוליאון להשיב את העבדות, כפי שעשה בגוואדלופ. פטיון ודסאלין חידשו את המאבק בשלטון הצרפתי באוקטובר 1802. זמן קצר אחר כך מת לקלרק מקדחת צהובה, שפגעה גם ברבים מחייליו, והוחלף בוויקונט מרושמבו. הוויקונט ניסה לדכא את המרד באכזריות, שקוממה עליו כמה מנאמני הצרפתים, ואלו העבירו את תמיכתם למורדים. כוחותיו נחלשו בהדרגה, נוכח סירובו של נפוליאון, שאיבד עניין במערכות נוספות בחצי הכדור המערבי לאחר רכישת לואיזיאנה ב-1803, לשלוח כוחות נוספים לסיוע, ובשל מצור ימי שהטילו הבריטים.

ב-18 בנובמבר 1803 נערך הקרב האחרון בין הצדדים, בסמוך לקאפ-האיסיין, ובו הביסו כוחותיו של דסאלין את אלו של הוויקונט מרושמבו. ב-1 בינואר 1804 הכריז דסאלין על עצמאות מלאה. למדינה החדשה קרא האיטי, על שם כינויו המקורי של האזור בשפתם של בני הארוואק. עם הקמתה, הייתה האיטי למדינה העצמאית הראשונה באמריקה הלטינית, ולמושבה הקולוניאלית הראשונה בעולם שעברה לידי שחורים.

כתוצאה משנות המלחמה נהרסה החקלאות שעליה התבססה כלכלת האיטי, והמסחר עם אירופה פסק לחלוטין. המדינה הצעירה הפנתה משאבים רבים למטרות צבאיות ולהקמת מבצרים להגנתה. ב-1825 אילצה צרפת את האיטי לשלם פיצויים בסך 150 מיליון פרנק (ב-1838 הופחת הסכום ל-60 מיליון) לבעלי אחוזות ולסוחרי עבדים צרפתים בתמורה להכרה מלאה בעצמאותה ולהסרת טענת הריבונות של צרפת עליה, שהייתה איום מתמיד. ההסכם הקשה על ייצוב כלכלתה של האיטי, והיא נותרה מדינה ענייה. גם במישור החברתי לא הצליחה האיטי להתרומם. אף שהעבדים שוחררו, המבנה החברתי שלה לא השתנה באופן מהותי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרד העבדים בהאיטי בוויקישיתוף

• המהפכה בהאיטי באתר אוניברסיטת ובסטר
• פרויקט ל'אוברטור - אתר ויקי העוסק בהיסטוריה של האיטי
• מרד העבדים בהאיטי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• האיטי, היסטוריה, מהפכה, 1804-1791, דף שער בספרייה הלאומית