כיתור הארמייה השלישית של מצרים
כיתור הארמייה השלישית של מצרים הייתה פעולה התקפית של צה"ל בחזית מצרים בשלהי מלחמת יום הכיפורים, לאחר חציית כוחות צה"ל לגדה המערבית של תעלת סואץ. במהלך הלחימה כיתרה אוגדה 162 של צה"ל את הארמייה השלישית המצרית, כ-30,000 חיילים וכ-300 טנקים שהשתייכו לדיוויזיות החי"ר 7 ו-9 של הצבא המצרי ולחטיבה משוריינת מצרית, ששהו בצד המזרחי של התעלה.
כיתור הארמייה השלישית יצר תפנית במלחמה אשר דחפה את מצרים להידברות ולהפסקת אש עם ישראל במטרה למנוע את המפלה הגדולה שבהשמדה או נפילה בשבי של ארמייה שלמה. בעוד הזמן פעל לרעת מצרים, ישראל ניהלה משא ומתן קשיח מעמדת יתרון לנוכח שליטתה בגורל הארמייה המכותרת. ואכן דרישותיה של ישראל לחילופי שבויים נענו במהירות.[1]
הפעולה והמשא ומתן בעקבותיה, הביאה למתיחות גבוהה בין ארצות הברית וברית המועצות, והיוו צעד מרכזי לסיום מלחמת יום הכיפורים ולהסכם 6 הנקודות בהסכם הפרדת הכוחות בין המדינות שבו הוסר המצור בהדרגה עד לנסיגה מלאה של כוחות ישראליים ומצריים משני עברי התעלה. היא גם סימנה התקרבות בין מצרים לבין ארצות הברית, על חשבונה של ברית המועצות.
תחילת מהלך הכיתור
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר קרב החווה הסינית התאפשרה חציית כוחות של צה"ל לגדה המערבית של תעלת סואץ, כחלק ממבצע אבירי לב. ב-19 באוקטובר הוקם גשר הגלילים מעל התעלה. למחרת החל חיל השריון הישראלי בהרחבת ראש הגשר הישראלי בגדה המערבית של התעלה ובהשתלטות על צירים עיקריים בין סואץ ואסמאעיליה ובין קהיר וערי התעלה. הכוח הישראלי הורכב מאוגדה 143, בפיקוד אריאל שרון, שפעלה מדרום לגזרת איסמעיליה תוך ניסיון לנוע צפונה לשם כיבוש העיר וסביבותיה; אוגדה 252, בפיקוד קלמן מגן, שפעלה ממערב לאגמים המרים בכיוון מערב במטרה להרחיב את שטח השליטה הישראלי, ואוגדה 162, בפיקוד אברהם אדן, שפעלה בגזרה הדרומית במטרה להשמיד סוללות טילי קרקע-אוויר ותוך ניסיון להשתלט על רכסים שולטים (כמו ג'בל ג'ניפה הנמצא כ-15 קילומטרים ממערב לאגם המר הגדול) הנמצאים ממערב לאזור המישורי הסמוך לתעלת סואץ, שהיה עדיין רווי בכוחות מצריים מהארמייה השלישית. מול הכוחות הישראלים בחלק הדרומי של החזית נערך גם כוח של דיוויזיה 4 המשוריינת המצרית שהיה בעתודה במערב.[2] בשלב מאוחר יותר, גרסה התוכנית הישראלית, עם הצלחת הכוח הישראלי בהרחבת ראש הגשר, השתלטות על חלק מהצירים העיקריים וניטרול חלק גדול מסוללות הטילים, המטרה היא תנועה דרומה לכיבוש נמל עדבייה הנמצא מדרום מערב לעיר סואץ, ויצירת כיתור סביב הארמייה השלישית של הצבא המצרי. באותה עת התקיים ויכוח בצמרת הפיקוד הצה"לי לאן יש לרכז את המאמץ העיקרי של אוגדה 143: האם להרחבת ראש הגשר הישראלי בגדה המזרחית, על ידי כיבוש מתחם "מיסורי" שמצפון למסדרון הצליחה הישראלי או לניסיון איגוף ממערב של איסמעיליה וניסיון לכיתור העיר.
במקביל, בזירה המדינית, ב-19 באוקטובר הסכים נשיא מצרים, אנואר סאדאת, להצעת ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, כי ברית המועצות תתבע הפסקת אש מיידית. משעה שמזכיר המדינה של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר טס למוסקבה ב-20 באוקטובר היה ברור לצדדים הלוחמים כי הפסקת האש היא עובדה מוגמרת וכי השאלה היא רק מתי תיכנס לתוקפה.[3]
ב-21 באוקטובר עמדו אוגדות 252 ו-162 בפני התקפות נגד מצריות ובלמו אותן תוך אבדות לכוחות הישראלים וכך, התקדמות הכוח הישראלי הייתה מזערית. מפקדי צה"ל שקיוו להתמוטטות הצבא המצרי מצאו שהמצרים אוחזים בעמדותיהם בשתי גדות התעלה ואינם נסוגים.[4] בשעות הלילה של 21 באוקטובר, לאחר שהועבר לראשונה לראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, נוסח החלטת הפסקת האש עליה החליטו הסובייטים והאמריקאים, ומועדה הצפוי, התקבלה החלטה בדיון בו נכחו גם שר הביטחון, משה דיין והרמטכ"ל, דוד אלעזר, כי מטרת צה"ל בגזרה הדרומית של החזית המצרית היא: "אוגדת ברן תמשיך בתנועתה דרומה ותשתדל להגיע לתעלת סואץ ולהשלים את ניתוקה של הארמייה השלישית". נקבע כי אוגדה 162 תתקדם דרומה בסמוך יותר לתעלת סואץ תוך קבלת חיפוי אווירי מחיל האוויר הישראלי במטרה להשתלט על מתחם השולט על הכביש לקהיר.[5]
לאחר שהתבררו ממדי הכוחות שצה"ל הצליח להעביר לגדה המערבית של תעלת סואץ, המליץ הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי, להסיג ארבע חטיבות שריון מצריות מהגדה המזרחית לגדה המערבית, כדי לעבות את קו ההגנה המצרי במערב התעלה. הצעתו נדחתה על ידי שר המלחמה, אחמד איסמעיל עלי, שחשש מהתפתחות מנוסה דוגמת מלחמת ששת הימים. הנשיא, אנואר סאדאת, נדרש להכריע בין שתי העמדות ופסק בלילה שבין 20 ו-21 באוקטובר לטובת אחמד איסמעיל עלי, וקבע כי "לא נסיג אף לא חייל אחד מהמזרח למערב".[6] במקביל, בהבנתו כי צבאו נמצא במצוקה קשה, פנה סאדאת לערוץ המדיני בתקווה שהסכם הפסקת האש, עליו הסכימו הנרי קיסינג'ר ואלכסיי קוסיגין בפגישתם במוסקבה ב-21 באוקטובר, יציל את צבאו וישמר את הישגיו הקרקעיים בכיבוש חלקים מסיני.[7]
בבוקר 22 באוקטובר עדיין לא השלימו כוחות צה"ל את משימתם. הם אף לא הגיעו לשליטה קרקעית בקטע כלשהו של כביש סואץ-קהיר, שהיה עורק האספקה העיקרי לארמייה השלישית, אם כי הכביש היה בטווח הארטילריה הישראלית. כן ניתק צה"ל את הקשר היבשתי בין אסמאעיליה וסואץ. באותו בוקר, בשעה 6:20 (שעון ישראל) התקבלה החלטה 338 שקבעה כי הפסקת האש תיכנס לתוקפה בשעה 18:52 באותו יום. ישראל הודיעה באופן מיידי כי היא מקבלת את החלטת מועצת הביטחון. לקראת הפסקת האש נעשה מאמץ להשתלט על שטחים נוספים ועל קטעים מכביש סואץ-קהיר. מהשעה 14:20 ועד 15:20 הפציץ צה"ל ברציפות את מפקדת הארמייה השלישית שהייתה ממוקמת מצפון מערב לעיר סואץ. בעקבות ההפצצה החליט מפקד הארמייה לווא (אלוף) עאבד אל מנאעם ואצל לפנות את המפקדה לאחור לאזור ג'בל עובייד. ולקראת השעה 5 אחר הצהריים ניתק כוח שריון את הציר בסביבת הקילומטר ה-101. בשעה 19:15 זמן קצר לאחר הפסקת האש נצפו שני טורי שריון ישראליים מתקרבים למפקדת הארמייה שטרם הספיקה להתפנות. מחשש לנפילה בשבי מיהר מפקד הארמייה להימלט מערבה במשאית שלא נפגעה מהפצצת צה"ל עם קציני מטה מצריים נוספים בחסות החשיכה מבלי שכוחות צה"ל הבחינו בהם.
הפסקת האש של 22 באוקטובר והשלמת הכיתור
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסקת האש לא נשמרה על ידי הצדדים. כשהואשמה ישראל בכך שהפרה את הפסקת האש, טענה כי המצרים היו אלו שפתחו ראשונים באש. נראה כי מפקד הארמייה השלישית, עבד אלמונעם ואסל, לא נשמע להוראות מקהיר ופעל אחרי 22 באוקטובר בניסיון לחלץ חלק מכוחותיו מהמצור.[8] בישיבת ממשלת ישראל שנערכה ב-22:40 מסר הרמטכ"ל, דוד אלעזר, כי כל הזמן הוא מקבל ידיעות אודות ירי של המצרים על כוחות צה"ל, לרבות לחץ כבד על יחידת צה"ל הממוקמת בקצה הדרומי של האגם המר הקטן. באותה ישיבה אמר דיין כי אם תמשכנה הפרות המצרים, ימשיך צה"ל בפעולותיו, אולם רק בגזרה הדרומית.[9] בבוקר 23 באוקטובר, לאחר שאלעזר קיבל את אישור דיין והורה: "בגזרת ארמייה 3 - חופש-פעולה!", פתח חיל השריון הישראלי בתנועה של כוחות גדולים דרומה ובהשתלטות על כל המרחב שממערב לאגמים המרים. תנועת הכוחות הישראלים הייתה מהירה בעקבות סיוע שקיבלו מחיל האוויר ומיחידות חי"ר ישראליות שהצטרפו ללחימת השריון. בשעה 23:00 הגיע כוח מאוגדה 252 לראס עדבייה שלחוף מפרץ סואץ, לאחר שנע על ציר עורפי למרגלות ג'בל עתקה. בכך הושלם כיתור הארמייה השלישית.[10] הכוחות המכותרים כללו כ-30,000 חיילים וכ-300 טנקים שהשתייכו לדיוויזיות החי"ר 7 ו-9 של הצבא המצרי ולחטיבה משוריינת מצרית.[11][12] ב-24 באוקטובר, כשהחלטה 339 נכנסה לתוקף, עמדו הכוחות המצריים המכותרים תחת האיום של מחסור במזון, מים, דלק ואמצעי לחימה. להערכת הרמטכ"ל המצרי סעד א-שאזלי, מלאי המזון של הארמייה הספיק לארבעה ימים בלבד. לטענתו, מבחינת כוחות שריון כלל הכוח המצרי במערב התעלה רק שתי חטיבות טנקים שנערכו לבלימה ממערב לכוחות הישראלים. הכוח הישראלי, שמנה לטענתו ארבע חטיבות שריון, הקצה חטיבה אחת להעסקת שתי החטיבות המצריות בעוד ששלוש חטיבות השריון האחרות נעו דרומה ללא התנגדות משמעותית.[13] במקביל, מתארת ספרות המלחמה המצרית את ימי הלחימה מ-22 באוקטובר ועד סיום המלחמה (על פי מקורות מצריים הסתיימו הקרבות ב-28 באוקטובר עם כניסת משקיפי האו"ם לעמדותיהם) כמופת ל"לחימה עממית" של תושבי האזור.[14]
קיימת טענה כי קיסינג'ר עודד את ישראל להפר את הפסקת האש. טענה זו נסמכת על תרשומת שנערכה בשיחה בין קיסינג'ר וראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, בפגישתם ב-22 באוקטובר בתל אביב, עם שובו של קיסינג'ר ממוסקבה. קיסינג'ר אמר: "לא תתקלו במחאות זועמות מוושינגטון אם משהו יקרה במשך הלילה, בזמן טיסתי. מאומה לא יכול להתרחש בוושינגטון עד מחר בצהריים".[15] לעומת זאת, טוענים האחים מרווין וברנרד קאלב כי קיסינג'ר ניסה בכל דרך אפשרית לכפות על ישראל לשמור על הפסקת האש המתוכננת.[16] זוהי גם טענתו של ויליאם קוואנדט. הפסקת האש בשתי החזיתות נכנסה סופית לתוקפה ב-24 באוקטובר, בצל איום סובייטי להתערבות קונבנציונלית של ברית ורשה, וגרעינית באמצעות שתי חטיבות טילי סקאד גרעיניים באזור הדלתא של הנילוס, דבר שגרם לכוננות גרעינית בישראל, ולהעמדת הצבא האמריקני בכוננות שכללה כוננות גרעינית, שהביאה להסרת האיום הסובייטי.[17] בשעה 7:00 בבוקר 24 באוקטובר החלה הפסקת האש לאחר ששני הצבאות קיבלו אותה והורו לכוחותיהם על נצירת אש. עם זאת, ישראל לא קיבלה את חלק ההחלטה שאמר כי עליה לשוב לקווי הפסקת האש של 22 באוקטובר. כמו כן, ישראל החלה באותו בוקר בהתקפה על העיר סואץ בה נכשלה וספגה אבדות כבדות. גם בגזרות לחימה אחרות של הארמייה השלישית נמשכו חילופי אש בין הכוחות הלוחמים, ולקראת צהרי היום הפעילו הצבאות את חילות האוויר שלהם שקיימו עד אותה שעה את הפסקת האש. במשך כל היום תבע הממשל האמריקאי מישראל לחדול מפעולות התקפיות ולכבד את הפסקת האש. למרות טענת אלעזר כי הארמייה השלישית ממזרח, ודיוויזיה 4 המצרית ממערב, מנסות להבקיע את הכיתור ממערב, ניתנה אחרי הצהריים הוראה להפסיק את פעולת חיל האוויר ולצמצם את הפעילות היבשתית, וזאת לאחר איום בשמו של ניקסון על כך ש"ינתק עצמו מישראל".[18]
רק ב-25 באוקטובר פסקה הלחימה, לאחר שחולץ כוח הצנחנים הישראלי שהיה נצור בעיר סואץ. באותו יום קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 340 שקראה להפסקת אש מיידית, לשיבה לקווי 22 באוקטובר ולהצבת כוח משקיפי או"ם בין הצבאות.
לאחר השלמת כיתור הארמייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיתורה של הארמייה השלישית יצר מצב חדש שבו למצרים אינטרס דחוף להידבר ולהגיע להסדרים עם ישראל כאשר הזמן פועל לרעתה במהירות וכל הישגיה בצליחת התעלה וכיבוש ראשי גשר ממזרח לה עלולים להתגמד אל מול המפלה הגדולה שבהשמדה או נפילה בשבי של ארמייה שלמה. הצנזורה המצרית בתקופה זו אסרה על פרסום כל מידע הקשור לכיתור הארמייה ולמצבה העגום אך העיתונות החופשית במערב סקרה את מצב הצבא המצרי כהוויתו. ישראל לעומת זאת יכלה להרשות לעצמה לנהל משא ומתן קשיח ולהעלות דרישות מפליגות כשל צד מנצח מתוך ידיעה שבמוקדם או במאוחר דרישותיה יתמלאו לנוכח שליטתה בגורל הארמייה הלכודה. ואכן דרישותיה של ישראל לחילופי שבויים, כולל טייסים שבויים ממלחמת ההתשה שלגביהם הצהיר סאדאת שיישארו בשבי עד מותם, נענו במהירות וכן שוחררו מרגלים ישראלים ממאסר מצרי .[19]
מפקד הארמייה השלישית, עבד אלמונעם ואסל, הצליח להימלט עם מעט מאנשיו מערבה לפני שצה"ל השלים את הכיתור.
ב-25 באוקטובר, יום לאחר הכיתור, בשעה 11:00 התקיים דיון בראשות שר המלחמה המצרי ובהשתתפות ואסל שבו ניסו המצרים לגבש תוכנית שתמנע הרעבת הארמייה או את נפילתה בשבי ישראל. בישיבה הועלה רעיון לפרוץ את הכיתור בכח באמצעות דיוויזיית השריון ה-4 שהייתה ממוקמת ממערב לתעלה והייתה למעשה עתודת השריון האחרונה עד קהיר. כן נבחנה האפשרות להעביר לארמייה אספקה מינימלית הכרחית לקיום בהיקף של 150 טון ביום. אולם הצעות אלה היו בלתי מעשיות ולבסוף הוטל על מוחמד עבד אל-עזיז קביל, מפקד דיוויזיה 4, להציע תוכנית לחילוץ הארמייה הלכודה מהמצור. ביום זה דרשה ארצות הברית מישראל לאפשר משלוחים הומניטריים לארמייה השלישית המכותרת.[20]
ב-26 באוקטובר התקיים דיון נוסף שבו הודיע קביל כי אין ברשותו תוכנית מעשית לחילוץ הארמייה ותקיפת כוחות צה"ל עלולה להביא להשמדת דיוויזיה 4 המצרית. בשעה 23:00 הגיעה משלחת האו"ם לקהיר.
בדיון אצל ראש הממשלה גולדה מאיר עם שר הביטחון והרמטכ"ל באותו יום (26.10.73), אמר שר הביטחון כי צריך לשקול לאפשר לארמייה השלישית לצאת מהכיתור, גם עם הנשק שלה, בהתאם לקונספציה של קיסינג'ר "בלי שנבייש אותם ובלי שנפגע בכבודו של סאדאת".[21]
ב-27 באוקטובר בשעה 06:00 עשתה את דרכה משלחת האו"ם מקהיר לסואץ. פניות נואשות של נשיא מצרים אנואר סאדאת הניבו הבטחה של נשיא ארצות הברית, ניקסון כי הוא יפעל להשגת "מוצא של כבוד" מבחינתה של מצרים שהתקבלה לפנות בוקר. בשעה 15:00 היו אמורות להתחיל שיחות בין משלחות ישראל ומצרים בקילומטר ה-101 מקהיר. ישראל סרבה לכניסת טור של 109 משאיות אספקה ו-20 אמבולנסים לעיר סואץ.
בעקבות לחץ אמריקאי, הסכימה ישראל למעבר אספקה לארמייה בשיירות או"ם. כשלושה שבועות לאחר מכן, כאשר נחתם הסכם 6 הנקודות הוחלט על המשך האספקה. מאוחר יותר, הוסר המצור בהדרגה עד לנסיגה מלאה של כוחות ישראליים ומצריים משני עברי התעלה. גם בפרק הזמן שקדם להסכם 6 הנקודות לא נשמרה הפסקת האש במלואה. הפרו אותה בעיקר המצרים שעשו זאת יום-יום ובאופן שיטתי בבחינת אי הסכמתם לקבע הפסקת אש שתשאיר מצב בו הארמייה השלישית מכותרת.[22]
ב-14 בנובמבר הכריזה גולדה מאיר בכנסת: "קילוגרם אחד של אספקה לא יעבור לארמייה השלישית עד אשר ישוחררו חיילינו שנפלו בשבי מצרים". בתגובה לאיום זה החלו המצרים לבצע את החלפת השבויים למחרת היום.[23]
רוב המומחים מעריכים כי ההתקרבות המהירה בין ארצות הברית ומצרים, ובמיוחד בין קיסינג'ר לסאדאת, קיבלה סיוע משמעותי ממאמציו של קיסינג'ר בהצלת הארמייה השלישית שהודות להם נמנעה תבוסה מצרית ומהתחייבותו לפעול למען הסדר המבוסס על נסיגה ישראלית משטחים בסיני. צעדים אלו נעשו על ידי קיסינג'ר והממשל האמריקאי במטרה לחזק את מעמד ארצות הברית במזרח התיכון, על חשבונה של ברית המועצות.[24][25] ועל חשבון ישראל שנשללה ממנה האפשרות למצות ההישג שבכיתור הארמייה השלישית לשם שימור כושר ההרתעה של צה"ל.
ב-19 באפריל 1974 נערכה באלכסנדריה קבלת פנים ללוחמי הארמייה השלישית החוזרים לארצם כגיבורים.[26]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אברהם אדן, על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979
- סעד א-שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1980
- חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, (1978, 2004).
- משה דיין, אבני דרך; אוטוביוגרפיה, הוצאת עידנים, ירושלים, (1976)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רונן ברגמן וגיל מלצר, הסוד הגרעיני של מלחמת יום כיפור, באתר ynet, 2 בספטמבר 2004
- רון כתרי (עורך), המודיעין במלחמת יום הכיפורים, מבט מל"מ 67, נובמבר 2013, עמ' 67
- פסח מלובני, כיצד פספסנו את מפקד ארמייה 3 ומפקדתו הקדמית במלחמה, ידיעון תקופתי של מכון "חץ", מספר 11, נובמבר 2013, עמ' 2
- פסח מלובני, כך הצילה החשיכה את מפקד ארמייה 3 וקציני מטהו משבי, מבט מל"מ 67, נובמבר 2013, עמ' 67–69
28-10-73 FIGHTING STILL CONTINUES NEAR SUEZ CITY, סרטון של סוכנות הידיעות AP, סרטון באתר יוטיוב- 29-10-73 FINNISH TROOPS DELIVERING SUPPLIES TO THE STRANDED EGYPTIAN THIRD ARMY, סרטון של סוכנות הידיעות AP, סרטון באתר יוטיוב
- 3-11-73 MORE SUPPLIES CROSS SUEZ CANAL TO EGYPT'S 3RD ARMY, סרטון של סוכנות הידיעות AP, סרטון באתר יוטיוב
- חנוך ברטוב, קטעים מפרק "היום ה-19" ומפרק "היום ה-20" מהספר "דדו - 48 שנה ועוד 20 יום", מעריב, 22 באוקטובר 1978
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ צליחת התעלה, שאזלי, הוצאת מערכות 1987, עמ' 207.
- ^ ברטוב, עמ' 293
- ^ ברטוב, עמ' 289
- ^ ברטוב, עמ' 302
- ^ ברטוב, עמ' 305 ועמ' 314
- ^ שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1980
- ^ Gawrych, Dr. George W. (1996). The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory. Combat Studies Institute, U.S. Army Command and General Staff College, עמ' 69-71
- ^ מרווין קאלב/ברנרד קאלב, קיסינג'ר, הוצאת עידנים, 1975, עמ' 242-244
- ^ ברטוב, עמ' 314
- ^ ברטוב, עמ' 330
- ^ Gawrych, Dr. George W. (1996). The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory. Combat Studies Institute, U.S. Army Command and General Staff College, עמ' 73, ולפי מקורות אחרים - דיוויזיה 19 ולא דיוויזיה 9
- ^ ברטוב, עמ' 332
- ^ שאזלי, חציית התעלה
- ^ שמואל בר, מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, הוצאת מערכות, 1986, עמ' 66
- ^ תרשומת שיחת גולדה מאיר והנרי קיסינג'ר ב-22 באוקטובר 1973, עמ' 6 (באנגלית)
- ^ מרווין וברנרד קאלב, עמ' 242-244
- ^ יובל נאמן, קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארצות הברית במלחמת יום הכיפורים, נתיב 104, יוני 2005 וכן בספר "זמן אמת" עמ' 354.
- ^ ברטוב, עמ' 340
- ^ צליחת התעלה, שאזלי, הוצאת מערכות 1987, עמ' 207.
- ^ ברטוב, עמ' 350
- ^ https://www.archives.gov.il/product-page/2410428 (עמ' 6)
- ^ יעקב שמעוני, מדינות ערב פרקי היסטוריה מדינית, עם עובד, 1994, עמ' 349
- ^ שאזלי, חציית התעלה, מערכות, 1987, עמ' 208
- ^ שמעון שמיר, מצרים בהנהגת סאדאת, הוצאת דביר, 1978, עמ' 111
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בימינו, מצרים: האחות הבכירה, האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 271
- ^ 3RD ARMY WELCOMED FROM SUEZ 19-4-74, סרטון של סוכנות הידיעות AP, סרטון באתר יוטיוב
