טיוטה:פסק דין בית יולס
"ד"נ 22/82 בית יולס נגד רביב משה ושות' בע"מ, א. ארנסון בע"מ ורסקו בע"מ" הידוע בכינוי "פסק דין בית יולס", הוא פסק דין שעניינו דיון נוסף שנערך בביהמ"ש העליון בתביעה אזרחית שהגישו המשיבות כנגד חברת בית יולס. פסק הדין זכה לפרסום נרחב בעיקר עקב העובדה שנכללה בו, בדעת מיעוט, עמדה חדשנית של ביהמ"ש בדבר הרחבת חובת תום הלב בקיום משא ומתן עד כדי יצירת חובת שוויון, כברירת מחדל, במכרזים של גופים פרטיים.
הרקע לדיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]"בית יולס" הייתה במועד התביעה חברה שהחזיקה והפעילה בית אבות ואשר פרסמה מכרז להקמת בית אבות חדש. במכרז נאמר, בין היתר, כי "אין הנהלת המוסד מתחייבת לקבל את ההצעה הזולה ביותר או כל הצעה שהיא". המשיבות נמנו על החברות שנענו למכרז והציעו הצעותיהן. חב' רביב משה ושות' בע"מ וא. ארנסון בע"מ עמדו בכל תנאי המכרז, ואילו חב' רסקו בע"מ לא עמדה בחלק מתנאי הסף לכניסה למכרז. ועדת המכרזים מטעם חב' בית יולס החליטה, לאחר דיון, כי היא מעדיפה למסור את העבודה לקבלן ציבורי, כגון רסקו בע"מ. לאחר משא ומתן עם רסקו בע"מ קיבלה את הצעתה וזאת בלא שניהלה משא ומתן כלל עם שתי החברות האחרות.
רביב משה ושות' וא. ארנסון עתרו לבית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויים בגין הפסד הרווחים שהיו צפויים להן, אילו קיבלו את העבודה נושא המכרז, ולחלופין בגין ההוצאות שנגרמו להן על ידי עצם ההשתתפות במכרז. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. בערעור לבית המשפט העליון נקבע כי יש לקבל את ערעור וכי יש לחייב את העותרת בפיצויים בגין הוצאות ההשתתפות במכרז, אך לא בהפסד הרווחים הצפויים, שכן לא הוכח כלל כי לולא הפגמים שנפלו בהליכי המכרז, הן היו זוכות במכרז.
הדיון הנוסף בחן את הדין החל על מכרזים של גופים שאינם שלטוניים או ציבוריים ובעיקר את השאלה, אם מוטלת על בעל מכרז פרטי חובה לנהוג בשוויון בין כל המשתתפים במכרז והאם חובה כזאת נובעת מחובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12ו- 39לחוק החוזים (חלק כללי).
עמדות השופטים בפסק הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]דעת הרוב, אשר נכתבה על ידי השופט אלון, קבעה כי תום לב אין פירושו שוויון במכרז פרטי. נקבע בה כי הצדדים רשאים לנהוג בחופשיות ולהתחרות ביניהם, בלי להכפיף עצמם לנורמת השוויון, אלא אם כן בחרו מרצונם החופשי לעשות זאת. עמדה זו הבליטה את העובדה כי חיוב הצדדים לנהוג בשוויון מנוגד לעיקרון חופש החוזים בכלל ועיקרון חופש ההתקשרות בפרט ועל כן ראוי לו להתקיים בתחומי המשפט הציבורי בלבד.
דעת המיעוט, אשר יוצגה על ידי נשיא ביהמ"ש העליון השופט שמגר ועל ידי השופט ברק, טענה כי החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן אוצרת בחובה את החובה לנהוג בשוויון. למעשה, עמדה זו השתמשה בחובת תום הלב במשא ומתן כ"מונח שסתום" המאפשר הזרמת עקרונות מסוימים מן המשפט הציבורי אל המשפט הפרטי, ביניהם את עקרון השוויון.
השפעותיו של פסק הדין והמגמות המרכזיות שהסתמנו בו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פסק הדין "בית יולס" מייצג נאמנה את דעות הצדדים החולקים בדבר החלת נורמות שיפוטיות מתחום המשפט הציבורי אל תוככי המשפט הפרטי. באופן היסטורי הייתה הפרדה ברורה בין תחום המשפט הציבורי לבין המשפט הפרטי תוך שניתן היה להבחין בבירור במערכת העקרונות והנורמות המשפטיות השונה שהונהגה בכל אחד מהם. בראשית שנות ה-80', החלה "זליגה" של עקרונות שונים שנהגו במשפט הציבורי אל זה הפרטי. מגמה זו אף קיבלה גושפנקא בפסק הדין "ע"א 6370/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה" בו החליטה דעת הרוב בראשות (כתוארו אז) נשיא ביהמ"ש העליון השופט ברק, להפוך את ההלכה שנקבעה בפסק דין "בית יולס" ולהורות על קיומה של חובת שוויון במכרזים של גופים פרטיים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עומר דקל, מכרזים, כרך ראשון (2004)
- אהרון ברק, פרשנות במשפט - החוזה, שער ראשון (תשס"א).