גוסטב פלובר
 | |
| לידה |
12 בדצמבר 1821 רואן, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
8 במאי 1880 (בגיל 58) קרואזה, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
Cimetière monumental de Rouen |
| מקום מגורים |
Canteleu, פריז, ריימס, רואן |
| מקום לימודים |
International lycée François-Ier, הפקולטה למשפטים פריז, תיכון פייר-קורניי |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| זרם ספרותי |
ספרות ריאליסטית |
| יצירות בולטות |
מאדאם בובארי, The Temptation of Saint Anthony, Three Tales, Dictionary of Received Ideas, החינוך הסנטימנטלי, שלמבו, בובאר ופקוש, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| בן או בת זוג |
לואיז קולה |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
גוסטב פְלוֹבֵּר (בצרפתית: Gustave Flaubert; 12 בדצמבר 1821 – 8 במאי 1880) היה סופר צרפתי.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוסטב פלובר נולד בעיר רואן שבנורמנדי, לאב שהיה רופא מנתח (עליו ביסס פלובר את דמותו הבדיונית של שארל בוברי). אמו הייתה נצר לכמה מהמשפחות הנורמניות העתיקות ביותר. פלובר התחנך בעיר הולדתו רואן. בילדותו התקשה בלימוד הקריאה והכתיבה והתפתחותו נחשבה איטית, אך לאחר שגילה את הספרות הוא הפך לקורא ספרים נלהב והתגבר בקלות על הפיגור הזמני[1].
בשנת 1840 נסע לפריז ללמוד משפטים. ב-1840 טייל בפירנאים ובקורסיקה. ב-1846, משנותרה אמו לבדה לאחר מות אביו ואחותו קרולין, עזב פלובר את פריז ואת לימודי המשפטים על מנת להקים לאמו בית בקרואסה (Croisset), על-יד רואן. באחוזה זו התגורר פלובר בהמשך חייו. בשנים 1846–1854 ניהל מערכת יחסים עם המשוררת לואיז קולה, המבוגרת ממנו באחת עשרה שנים. הוא סירב להצעתה להביא ילד משותף[2]. הוא טייל עם חברו מקסים דו קאן (Maxime Du Camp) בברטאן ב-1846 ובמזרח (מצרים, ארץ ישראל, סוריה, טורקיה, יוון ואיטליה) ב-1849–1851.
ליוון ומצרים הייתה השפעה עמוקה על דמיונו של פלובר בעוד ירושלים חילצה מעטו רק התרשמויות של צחנה, כיעור וגועל[3]. עם שובו מהמזרח ב-1850 החל לכתוב את "מאדאם בוברי". כתיבת הרומן ארכה כשש שנים. ב-1857 פורסם "מאדאם בובארי", בחלקים, ב"רוויו דה פאריז". הממשלה תבעה את הסופר ואת המוציא לאור על פריצוּת, אך שניהם זוכו, והספר הפך לפופולרי.
ב-1858 החל פלובר בכתיבת הרומן ההיסטורי "שלמבו", אותו סיים רק ב-1862. הרומן עוסק במרד שכירי החרב כנגד קרתגו במאה ה-3 לפנה"ס. בשנים 1862–1869 כתב את "החינוך הסנטימנטלי". ברומן זה השתמש פלובר בזכרונות רבים מילדותו[4].
בשנת 1870 החל לסבול ממחלת עצבים. ב-1872 מתה עליו אמו, ומקורותיו הכספיים הדלדלו. אחייניתו, מאדאם קומונוויל, שמרה עליו. הוא קיים חברות קרובה עם ז'ורז' סאנד, שאיתה ניהל התכתבות בעלת עניין אמנותי רב, ולעיתים התראה עם חבריו הפריזאים – אלפונס דודה, טורגנייב, ז'יל ואדמון דה גונקור, ואמיל זולא. זולא סיפר על פגישתו עם פלובר: "מצאתי זקן אימתני, בעל נפש פרדוקסלית, רומנטיקן ללא תקנה, שבמשך שעות המם אותי במבול של תאוריות משונות. חזרתי הביתה בערב, חולה, הרוס, נבוך, אומר בלבי שפלובר האיש נחות מפלובר הסופר"[4].
שנותיו האחרונות היו עצובות ובודדות; לידידתו סאנד הוא כתב: "ההתרופפות שלי נובעת אל נכון מאיזו סיבה נסתרת. אני חש עצמי זקן, בלה, מיואש מהכל. האחרים משעממים אותי כשם שאני משעמם את עצמי. ובכל זאת אני עובד, אלא שבלי התלהבות, כמו נידון לעבודת פרך".
הוא השלים את "פיתויו של אנטוניוס הקדוש" ב-1874. באותה שנה הוא נחל אכזבה בשל כישלון הדרמה שלו, "המועמד". ב-1877 פרסם פלובר ספר הכולל שלושה סיפורים, "לב תמים", "אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים" ו"הורודיה". עד מותו עסק בכתיבת סאטירה ארוכה על חוסר התוחלת שבידע האנושי, שאותה לא השלים, אך לאחר מותו, בשנת 1881, פורסמה היצירה בשם "בּוּבאר ופקושה".
פלובר מת בקרואסה ב-1880, ונקבר בחלקת המשפחה בבית הקברות של רואן. שפו יצר אנדרטה לזכרו, המוצבת במוזיאון ברואן. סיבת מותו הרשמית של פלובר הייתה דימום תוך-גולגולתי, אולם ייתכן כי הדימום נבע כתוצאה ממחלת העגבת, בה נדבק בעת ביקורו במזרח התיכון[5] או מהאפילפסיה שלו[3].
פליבר היה אנטי-נטליסט[6], הוא שנא את בני האדם השייכים להמון, את הרגליהם, את חוסר האינטליגנציה שלהם ואת חוסר ההבנה שהם מפגינים כלפי יופי.
יצירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקובל כיום כי היה אחד מהסופרים הגדולים ביותר שידעה צרפת, וגדולתו מתבססת בעיקר על הכוח יוצא הדופן והדיוק של סגנונו. פלובר מדייק תמיד, ולעולם לא מדבר בצורה מופשטת או לא ברורה, יותר מכל סופר אירופאי אחר. הוא מעולם לא הרשה לביטוי שכמעט ביטא את מה שרצה להישאר על הנייר, אלא תמיד חיפש את המושלם ביותר. הוא מהווה תערובת, כמעט בחלקים שווים, של רומנטיקן וריאליסט, ולכן סגנונו היה לעזר רב לסופרים משתי אסכולות אלה. הדיוק המושלם שלו מתבלט בעיקר בדיוקנאות שהוא משרטט ברומנים העיקריים שלו. האופן שבו פרסומו הולך וגדל מאז מותו, הוא פרשה מעניינת בהיסטוריה ספרותית.
מורכבות אישיותו תרמו רבות לצורות המעניינות ביצירתו של פלובר. הוא עבד בבדידות מזהירה, ולפעמים עבד שבוע שלם על דף אחד, לעולם אינו מרוצה ממה שכתב, מחפש בצורה נואשת את הביטוי הטוב ביותר, את התיאור הקולע ביותר. לא ניתן לומר שיגעו היה לשווא. מכתביו הפרטיים מראים כי היה אדם המתנסח היטב ובקלות; הוא הצליח להשיג את השלמות המיוחדת לו רק על ידי עבודה רבה. אחד מהמבקרים החריפים ביותר שלו מודה כי ניתן להחשיב כל עמוד שכתב פלובר כמודל לסגנון ספרותי.
הפרסום של "מאדאם בוברי" ב-1857 היה מלווה יותר בסקנדל מאשר בהערכה; רק לאחר זמן הוכרה כאחת מהיצירות פורצות הדרך בסוגת הריאליזם שבספרות המודרנית. בשעת מותו היה מפורסם כריאליסט. ככזה, הייתה לפלובר השפעה מכרעת על אדמונד דה גונקור, אלפונס דודה וזולה. אך גם לאחר ירידת קרנה של האסכולה הריאליסטית, היוקרה של פלובר לא פחתה, והוכרו פנים אחרים של גאוניותו, כגון ראייתו החודרת. פלובר הוא סופר שאהוד על סופרים אחרים ולא רק על הקוראים, מכיוון שאמנות הכתיבה, החיפוש המתמיד אחר הדיוק המושלם, הייתה תמיד נר לרגליו.
אפשר לומר שהוא הפך את הציניות לאומנות, כפי שאפשר לראות מאמירה זו מ-1846: "להיות טיפש, אנוכי ובריא הם שלושת התנאים לשמחה. אך אם הטיפשות חסרה, השאר חסרי תועלת". פעמים רבות ייחסו לו גם את המשפט: "Madame Bovary, c'est moi" (מאדאם בוברי היא אני) אך אין עדות לאמירה זו בכתביו, ואין היא גם מתאימה לדמותה של גיבורת הספר הידוע[7].
מהדורת כל כתביו (8 כרכים, 1885) הודפסה מכתבי היד המקוריים, וכללה, מלבד מה שהוזכר לעיל, עוד שני מחזות, ה"מועמד" ו"הארמון של אבורס". מהדורה אחרת (10 כרכים) יצאה לאור בין השנים 1873 – 1885. התכתבותו של פלובר עם ז'ורז' סנד פורסמה ב-1884, עם הקדמה של גי דה מופאסאן. כמעט כל אישיות ספרותית רצינית במאה העשרים כתבה עליו, וכן פילוסופים רבים.
מכתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פלובר הותיר אחריו כארבעת אלפים מכתבים, בהם קרא דרור לעטו ולמחשבותיו, בניגוד לדרך שבה ליטש כל מילה ומשפט ביצירתו הספרותית.[4] במכתביו הוא מרבה לנתח את נפשו בגילוי לב וללא כל הנחות. לעיתים הוא חושף זעם ולעיתים הומור וציניות. זאת בניגוד לרצונו הידוע לטשטוש אישיותו של הסופר. מכיוון שרוב חייו התגורר בביתו בכפר שבנורמנדי, מיעט ליצור קשר פרונטלי עם מכריו וידידיו ועשה זאת באמצעות מכתביו. המכתבים חושפים איש בעל סתירות והפכים, כפי שהעיד על עצמו כבר בגיל 19. "אני אוהב בעת ובעונה אחת את המותרות, את השפע, את הפשטות, נשים ויין, בדידות וחברה, הסתגרות ומסעות, חורף וקיץ, שלג ושושנים, שלווה וסופה; אני אוהב לאהוב, אוהב לשנוא. יש בתוכי את כל הניגודים כל אבסורד, כל שטות"[8].
מכתביו חשפו את אישיותו תאבת החיים והמגוונת. מאריו ורגס יוסה כתב עליהם: "אני מאמין שהמכתבים של פלובר הם הידיד הטוב ביותר לסופר מתחיל. הם חושפים כיצד כישרונו היה כיבוש סבלני, אטי ומפרך [...]. בתקופות שבהן התקשיתי ביותר בכתיבה, חזרתי שוב ושוב למכתבים של פלובר, והם תמיד היו לי תרופה משככת כאבים".
ספרי פלובר בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בובאר ופקושה, תרגם יהושע קנז, עם עובד, תל אביב, 1997
- החינוך הסנטימנטלי, קורות אדם צעיר, תרגם מנשה לוין, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1961
- החינוך הסנטימנטלי, תרגם משה רון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023[9]
- מאדאם בובארי, תרגמה אירית עקרבי, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1991
- מאדאם בובארי, תרגמה דבורה בארון, הוצאת שטיבל, 1932
- שלמבו, תרגם אריה חשביה, עיטורים: אלפרד לומבארד, תל אביב, הוצאת לדורי, 1986
- שלמבו, תרגם נחום סלושץ, הוצאת שטיבל, 1922
- מכתבים ללואיז קולה, תרגם דורי מנור, תל אביב, הוצאת המעורר, 1999
- מכתבים, תרגם דורי פרנס, ידיעות ספרים, 2006
- סיפורים ונובלות:
- אגדת יולינוס הקדוש מכניס האורחים; לב פשוט, תרגם יעקב רבינוביץ, ספריית תרמיל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1967
- זכרונותיו של מטורף ; הלווייתו של דוקטור מתורן, תרגם בני מר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2001
- שלושה סיפורים, תרגמה אילנה המרמן, עם עובד, תל אביב, 1992
- שלושה סיפורים, תרגם יעקב רבינוביץ, הוצאת מצפה, ירושלים, 1928
- להריח בושם, תרגמה אביבה ברק-הומי, הוצאת נהר ספרים, 2016
ספר לכבודו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה - א.ת.א. הופמן, ניקולאי גוגול, "גוסטב פלובר"[10], הרמן מלוויל, שלום יעקב אברמוביץ, הנרי ג'יימס, תרגום : נילי מירסקי, אילנה המרמן, אברהם יבין, הוצאת עם עובד, (פרוזה אחרת), 2006.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אנרי טרויה, פלובר. מצרפתית: יורם ברונובסקי. ירושלים: הוצאת שוקן, תשנ"ו 1996.
- פלובר בארץ ישראל, מאמר מאת אברהם בנימין יפה, נדפס ביומון על המשמר, בתאריך אלול תשל"ב, ספטמבר 1972.
- דיוקן האמן כאיש צעיר, מסה מאת גל אורן, עיתון 77, גיליון 349, אוגוסט-ספטמבר 2010.
- גוסטב פלובר – אמנות וקידמה (מצרפתית: אביבה ברק), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
- גוסטב פלובר – מתוך מילון הדעות המוסכמות (מצרפתית: אביבה ברק-הומי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך י', 2018.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוסטב פלובר, ברשת החברתית Goodreads- ההתכתבות של פלובר וסנד ב"פרויקט גוטנברג"
- ביקורת מסופרים שונים ב"פרויקט גוטנברג"
- קישורים על פלובר בשפות שונות
- גוסטב פלובר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי גוסטב פלובר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- גוסטב פלובר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
גוסטב פלובר (1821-1880), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ גוסטב פלובר, מכתבים, בחר, ערך ותרגם מצרפתית: דורי פרנס, ידיעות אחרונות, 2006
- ^ אנרי טרויה, תרגום: יורם ברונובסקי, פלובר, שוקן, 1996
- ^ 1 2 אליעזר ויצטום ומשה קליאן, "ירושלים של קדושה ושיגעון, צליינים משיחים והוזים". הוצאת אריה ניר, 2013 עמ' 282–284
- ^ 1 2 3 גוסטב פלובר, מכתבים; בחר, ערך ותרגם מצרפתית: דורי פרנס, ידיעות אחרונות, 2006
- ^ Laurence M. Porter. (2001). A Gustave Flaubert Encyclopedia. Greenwood. p.104. ISBN 978-0313307447
- ^ ציטוט: The idea of bringing someone into the world fills me with horror. I would curse myself if I were a father. A son of mine! Oh no, no, no! May my entire flesh perish and may I transmit to no one the aggravations and the disgrace of existence.
- ^ Pierre Assouline (25 October 2009). "Madame Bovary, c'est qui?". La République des Livres. Archived from the original on 28 October 2009
- ^ גוסטב פלובר, מכתבים... ראו לעיל
- ^
דרור משעני, מה הופך את התרגום החדש לאחד הרומנים החשובים בתולדות הספרות, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2023
- ^ הספר :"לב תמים"
