ג'יימס מדיסון

ג'יימס מדיסון
James Madison, Jr.

ג'יימס מדיסון, 1816
לידה	16 במרץ 1751 פורט קונווי, וירג'יניה, האימפריה הבריטית
פטירה	28 ביוני 1836 (בגיל 85) מונפלייה, וירג'יניה, ארצות הברית
שם לידה	James Madison, Jr.
מדינה
מקום קבורה	מונפלייה
השכלה	אוניברסיטת פרינסטון (1771)
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
בת זוג	דולי מדיסון
נשיא ארצות הברית ה־4 4 במרץ 1809 – 3 במרץ 1817 (8 שנים) סגן נשיא ארצות הברית ג'ורג' קלינטון, אלברידג' גרי → תומאס ג'פרסון ג'יימס מונרו ←
מזכיר המדינה של ארצות הברית ה־5 2 במאי 1801 – 3 במרץ 1809 (7 שנים) → ג'ון מרשל רוברט סמית' ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם וירג'יניה 4 במרץ 1789 – 4 במרץ 1797 (8 שנים)
נציג בקונגרס הקונפדרציה מטעם וירג'יניה 6 בנובמבר 1786 – 30 באוקטובר 1787 (359 ימים) סיירוס גריפין ←
1 במרץ 1781 – 1 בנובמבר 1783 (שנתיים) תומאס ג'פרסון ←
פרסים והוקרה
עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
חתימה

ג'יימס מדיסון הבן (באנגלית: James Madison, Jr.‏; 16 במרץ 1751 – 28 ביוני 1836) היה פוליטיקאי אמריקאי, מהאבות המייסדים של ארצות הברית. כיהן כנשיא הרביעי של ארצות הברית בשנים 1809–1817 ונחשב לאבי חוקתה.

מדיסון היה חבר בבית הנבחרים של וירג'יניה וחבר בקונגרס הקונטיננטלי לפני כינוס ועידת החוקה. לאחר הוועידה, הפך למנהיג התנועה לאישור החוקה, במדינתו וירג'יניה ובכל ארצות הברית. יחד עם אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי כתב את כתבי הפדרליסט, שנחשבו לחיבור החשוב ביותר שהגן על החוקה. עמדותיו הפוליטיות השתנו במהלך חייו. בעת ניסוח החוקה, תמך בממשל מרכזי חזק, אולם לאחר מכן תמך בממשל מקומי חזק ומאוחר יותר בחייו נקט גישת ביניים.

ב-1789, הנהיג את בית הנבחרים של ארצות הברית והיה זה שניסח את עשרת התיקונים הראשונים לחוקה ולכן נחשב גם כאבי מגילת הזכויות של ארצות הברית.

בתור מזכיר המדינה במהלך כהונתו של ג'פרסון כנשיא (1801–1809), פיקח על העסקה בה נרכש שטח מדינת לואיזיאנה מצרפת, שהכפיל את שטחה של המדינה. לאחר מכן ירש את ג'פרסון כנשיא ב-1809 ונבחר שוב ב-1813. כהונתו נודעה כתקופה של שגשוג, אף שמלחמת 1812 מול הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הייתה אסון מנהלי, כיוון שלארצות הברית לא היו צבא חזק ומערכת פיננסית.

ראשית חייו ולימודיו

דיוקן של מדיסון באוניברסיטה

מדיסון נולד במחוז המלך ג'ורג' בווירג'יניה, ב-16 במרץ 1751 (5 במרץ לפי הלוח היוליאני). הוריו, קולונל ג'יימס מדיסון ואלינור רוז קונוואי, היו בעלי מטע טבק משגשג במחוז אורנג' בווירג'יניה, שם בילה את ילדותו. מדיסון היה הבכור מבין שנים עשר ילדים - שמונה בנים וארבע בנות. שלושה מאחיו מתו כתינוקות, כולל אחד שמת בלידתו. בקיץ 1775 מתו אחותו ואחיו מדיזנטריה. הוריו של מדיסון היו בעלי עבדים והחזיקו באחוזה בשם מונטפילייר.

בין גיל אחת עשרה לשש עשרה, למד אצל מורה פרטי, מתמטיקה, גאוגרפיה, שפות קלאסיות ומודרניות. מדיסון הצטיין במיוחד בלימודי לטינית.

בגיל שש עשרה חזר לאחוזה והחל ללמוד אצל כומר כהכנה לקולג'. בניגוד לרוב תושבי וירג'יניה, לא למד בקולג' ויליאם ומרי, כיוון שחשש שהאקלים שם יפגע בבריאותו. ב-1769 התחיל את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון (שנקראה אז "קולג' ניו ג'רזי"), וסיים את לימודיו, שהיו אמורים להימשך 4 שנים, בשנתיים בלבד, אך התיש את עצמו בתהליך. הוא למד לטינית קלאסית, יוונית עתיקה, מדע, גאוגרפיה, מתמטיקה, רטוריקה ופילוסופיה. לאחר שסיים את לימודיו, נשאר בפרינסטון כדי ללמוד מחשבה מדינית ואת השפה העברית. מדיסון חזר אל מונטפילייר בקיץ 1772. מדיסון היה הנשיא האמריקאי היחיד שדיבר עברית באופן שוטף. בנוסף, למד משפטים, עקב העניין שגילה במדיניות ציבורית.

בגובה 1.63 מטרים, ומשקל 45 קילוגרמים, היה לנשיא האמריקאי הזעיר ביותר.

דת

אף על פי שלמד אצל כומר פרסביטריאני, מדיסון תמך בדאיזם. כאדם בוגר לא עסק במיוחד בדת.

שירות צבאי וראשית הקריירה הפוליטית

לאחר סיום לימודיו, החל מדיסון להתעניין במערכת היחסים בין המושבות האמריקניות ובריטניה, שהחלה לתסוס בגלל המיסוי הבריטי. ב-1774 הצטרף לקבוצה מהפכנית שפיקחה על המיליציה המקומית. באוקטובר 1775 מונה לקולונל המיליציה המחוזית, אף על פי שלא לחם בגלל סיבות בריאותיות.

דיוקן של מדיסון בגיל 32

במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית, כיהן מדיסון במועצה המחוקקת של וירג'יניה (1776–1779), והתמנה לעוזרו של תומאס ג'פרסון. הוא חזה בהוצאות להורג של כמרים שהטיפו ללא אישור מטעם הכנסייה האנגליקנית. בתגובה החל לקדם חוקים לחופש דת בווירג'יניה, חוקים שיכנסו בעתיד לחוקה ולמגילת הזכויות.

מדיסון הפך לדמות משמעותית בפוליטיקה של מדינת וירג'יניה, ועזר לג'פרסון לנסח את הצהרת חופש הדת של המדינה, שעברה ב-1786. ההצהרה הגבילה את הכנסייה האנגליקנית וביטלה את כוחה של המדינה בנושאים דתיים. הוא סירב להטיל מיסים על אזרחים לטובת מימון מוסדות דתיים.

בתור הציר הצעיר ביותר בקונגרס הקונטיננטלי (1780-1783), נחשב למחוקק פורה ולמומחה ביצירת קואליציות. הוא תמך במסירת הטריטוריות הצפון מערביות של וירג'יניה (שכוללות את מרבית שטחן של אוהיו, קנטקי, וטנסי של היום) לידי הקונגרס, ויצירת הטריטוריה הצפון-מערבית ב-1783 בה נוצרו מדינות חדשות. מצפון לנהר אוהיו בוטלה העבדות, אולם העבדות לא בוטלה לעבדים שכבר היו בבעלות מתיישבים באזור.

מדיסון נבחר בפעם השנייה לבית הנבחרים של וירג'יניה, בין 1784 ל-1786. בשנותיו האחרונות בבית, הוא החל להרגיש תסכול כלפי דמוקרטיה ישירה מדי. הוא חש שהצירים החלו לתמוך באינטרסים מגזריים ולא באינטרסים לאומיים. הוא בעיקר התנגד לחוק שמנע חסינות דיפלומטית לשגרירים זרים, ולחוק שהוביל להכנסת כסף מנייר למחזור. הוא חשב שעל הצירים לפעול למען המדינה בלבד, אפילו אם יפגעו בבוחריהם. הוא ואחרים (כוושינגטון) הרגישו שהידרדרות חברתית מתחילה להתרחש לאחר המהפכה - למשל, מרד שייז.

אבי החוקה

ערך מורחב – ועידת החוקה (ארצות הברית)

העמוד הראשון בחוקת ארצות הברית

תקנון הקונפדרציה קבע שארצות הברית היא איגוד של מדינות ריבוניות עם ממשל מרכזי חלש. לאחר המלחמה המודל נחשב לבלתי מוצלח. לקונגרס לא הייתה היכולת להטיל מיסים ולשלם חובות מימי המהפכה, דבר שהדאיג את וושינגטון, מדיסון ואת אלכסנדר המילטון שחששו מפשיטת רגל לאומית ומפילוג.

מדיסון טען שהמשבר הוביל לשעה להחליט האם הניסוי האמריקני יהפוך לדוגמה רפובליקנית ברחבי העולם או לכישלון. ב-1787 הוביל לכינוס ועידה לאומית. הוא שכנע את וושינגטון להגיע לוועידה כדי לאפשר אחדות. הוא עבר על ארגזי ספרים שג'פרסון שלח לו מצרפת בנוגע לסוגי ממשל שונים. מדיסון הגיש תוכנית שנודעה כ"תוכנית וירג'יניה" והפכה לבסיס לחוקה. אף על פי שהיא שונתה רבות, היותה הבסיס לחוקה גרם לכך שמדיסון נחשב בעיני רבים^{[דרוש מקור]} ל"אבי החוקה" האמריקנית.

במהלך הוועידה, נאם מדיסון מאתיים נאומים שהתקבלו בתשואות בקרב הצירים. כתביו על הוועידה הן התיעוד הטוב ביותר שהשתמר לגבי הלך החשיבה בה.

תוכניתו של מדיסון לא הייתה חדשנית, היא התבססה על הממשל הבריטי והייתה בשימוש באמריקה מאז 1776. האלמנטים השנויים במחלוקת שבתוכנית בוטלו. מדיסון קרא לממשל מרכזי חזק, בעל שני בתי מחוקקים. כשעלה נושא ייצוגן של המדינות השונות, היה מהתומכים הבולטים בייצוג לפי גודל האוכלוסייה. הוא האמין שהבעיה הייתה במועצות המחוקקות של המדינות, ושיש לרסן אותן.

מדיסון רצה להעביר את הריבונות לממשל המרכזי, ואילו אחרים רצו רק לתקן את תקנון הקונפדרציה. רוב הצירים התנגדו לשינוי קיצוני במעמד המדינות. המחלוקות היו לגבי ריבונות המדינות מול הממשל, מה שהוביל לריבונות משותפת בין הממשל המרכזי והמקומי.

כתבי הפדרליסט ואשרור החוקה

ערך מורחב – כתבי הפדרליסט

לאחר הוועידה החוקתית, התחולל עימות בנוגע לאשרור החוקה. כל מדינה נאלצה לכנס ועידה מיוחדת שתכריע האם היא מסכימה לחוקה. כדי לגרום לתמיכה באישור החוקה על ידי מדינת ניו יורק, כתב יחד עם אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי את מסמכי הפדרליסט, סדרת מאמרי פרשנות והסברים על החוקה החדשה. ג'ון ג'יי חלה לאחר כתיבת חמישה מאמרים, אולם מדיסון כתב עשרים ותשעה מאמרים והמילטון חמישים ואחד. הם פורסמו כספר והפכו לתמיכה הבולטת ביותר בחוקה החדשה. הפסקה המפורסמת ביותר שכתב מופיעה במאמר ה-51:

"אם בני אדם היו מלאכים, שום חוקה לא הייתה נחוצה. אם מלאכים היו מושלים, שום פיקוח חיצוני או פנימי על הממשל לא היה דרוש. ביצירת ממשלה שמנהלת בני אדם על ידי בני אדם, כאן מצוי הקושי הגדול. עליך תחילה ליצור ממשלה שתוכל לשלוט בנשלטים, ובאותו הזמן לדאוג שתשלוט בעצמה".

היה ידוע שאם וירג'יניה, המדינה המאוכלסת ביותר דאז, לא תאשרר את החוקה, הממשל המרכזי לא יצליח. ב-2 ביוני 1788, כשהחלה הוועידה בווירג'יניה בנוגע לחוקה, אמנם תשע מדינות כבר אשררו את החוקה, אך ניו יורק, מעוז האנטי-פדרליזם והמדינה השנייה בגודלה, לא הייתה מוכנה לאשרר את החוקה ללא וירג'יניה. בנוסף, ג'ורג' וושינגטון היה מווירג'יניה, והימנעות מאשרור החוקה הייתה מונעת ממנו לשרת כנשיא. הצירים מווירג'יניה האמינו שהיבחרו של וושינגטון היה תנאי לקבלת החוקה החדשה. רוב הצירים האמינו שתושבי וירג'יניה התנגדו לחוקה. מדיסון לא רצה להתערב בנושא, אולם נאלץ להתערב כשהמצב נראה היה חמור.

בקרב המדינות הייתה התנגדות לייצירת ממשל מרכזי חזק, ולכן אשרור החוקה היה קשה ומורכב.לאשרר אם זאת תיתפס כלוקחת סמכויות מהמדינות. מדיסון, שלא היה נואם ציבורי מוצלח, נאם בוועידה של וירג'יניה לטובת החוקה, בטענה שהממשל יהיה מוגבל ושיהיו לו סמכויות מוגדרות כמו כן הבטיח העברת מגילת זכויות שתגביל את כוחה של הממשלה. מדיסון הצליח לשכנע נכבדים לתמוך באשרור החוקה.

הוצע שלפני אשרור החוקה, תוגש למדינות רשימה של זכויותיהן. לבסוף ההחלטה נפלה, והוחלט לאשרר את החוקה ב-28 ביוני.

בנוגע לנושא העבדות, אמר מדיסון שהשחורים הם "גזע חסר מזל" ושהאמין בטבעם האנושי. מדיסון הציע פשרה כך שהעבדים יחשבו לשלוש חמישיות מאזרח רגיל בנוגע לייצוג בקונגרס. הוא האמין שהממשלה ובעלי העבדים יגנו עליהם.

מדיסון כונה עוד בחייו "אבי החוקה", אולם הוא עצמו סירב לכך בטענה שהחוקה לא הייתה יציר מוחו בלבד, אלא תוצר של רבים.

חבר בקונגרס

לאחר אישור החוקה היה מדיסון לחבר בית הנבחרים מטעם מדינת וירג'יניה. הוא רצה להיבחר בתחילה כסנאטור, אולם מתנגדיו רצו למנוע ממנו קידום. מדיסון התמודד על המושב שלו מול עוד נשיא לעתיד, ג'יימס מונרו, אולם ניצח אותו והפך למנהיג חשוב בקונגרס. הוא השיג 57% מהקולות ב-1789 ו-98% מהקולות ב-1790.

אביה של מגילת הזכויות

הרעיון למגילת זכויות הוצע בסוף הוועידה החוקתית, אולם הצירים חשבו שההליך לא נחוץ. מתנגדי הפדרליזם הצביעו על המחסור במגילת הזכויות כסיבה להתנגדות לחוקה החדשה. אף מדינה לא התנתה את אשרור החוקה במגילת זכויות, אולם כמה מדינות רצו בכך. גם לאחר אשרור החוקה המדינות דרשו זאת. מדיסון התנגד למגילת זכויות ספציפיות מכמה סיבות: הוא חשב שהצעד אינו נחוץ, כיוון שמטרתה להגן מפני כוחות שלא הוענקו לממשל המרכזי. הוא גם ידע שאישור זכויות מסוימות יוביל לכך שזכויות אחרות יעדרו מהמגילה. בנוסף, מגילות זכויות מקומיות לא הצליחו לחסום את כוחה של הממשלה.

אף על פי שמעטים רצו לדון במגילת זכויות, לחץ מדיסון על הנושא. הקונגרס רצה לחכות עד להקמת הממשלה החדשה לפני תיקון החוקה. למרות זאת, חשש מדיסון מפילוג בנושא החוקה. הוא האמין שהחוקה לא הגנה על הממשל באופן מספק, ושיש לתקן אותה. היה זה הוא שהציע בהצלחה את עשרת התיקונים הראשונים לחוקה, הידועים בשם מגילת הזכויות, בהתבסס על עבודתו המוקדמת של ג'ורג' מייסון. הוא הציע אותם ב-8 ביוני 1789.

מדיסון תמך בתוקף בזכותם של האמריקנים למשפט בפני חבר מושבעים. הוא הגיש בתחילה תיקון לחוקה שהבטיח לכל אזרח זכות למשפט מול חבר מושבעים במשפט אזרחי. כשהתיקון נפל, הוא הגיש אל מגילת הזכויות את הזכות למשפט אזרחי בפני חבר מושבעים, בתור התיקון השביעי לחוקת ארצות הברית. ביוני 1789, טען שסוג זה של משפט יבטיח את חירותם של האזרחים.

הסנאט שינה במקצת את התיקונים והגיש שנים עשר תיקונים לחוקה. הצעתו של מדיסון להחיל חלקים ממגילת הזכויות על המדינות ועל הממשל המרכזי בוטלו. ועדה מיוחדת הגישה ב-24 בספטמבר 1789 שנים עשר סעיפים, שאושרו למחרת היום.

הסעיפים השלישי עד השנים עשר אושרו כתיקונים לחוקה ב-15 בדצמבר 1791 והפכו למגילת הזכויות. הסעיף השני הפך לחלק מהחוקה רק ב-1992, בתור התיקון ה-27 לחוקת ארצות הברית. הסעיף הראשון עדיין ניצב להחלטת המדינות - זהו סעיף שקובע את שינוי יחסי הכוחות בבית הנבחרים.

עימותים בנושאי חוץ

כשבריטניה וצרפת יצאו למלחמה ב-1793, ניצבה ארצות הברית באמצע. הסכם הסחר עם צרפת מ-1778 עדיין היה תקף, ורוב הסחר של המדינה היה עם בריטניה. ב-1794 התקרבה מלחמה מול הבריטים, שהחרימו ספינות אמריקניות שסחרו עם מושבות צרפתיות. מדיסון האמין שארצות הברית חזקה יותר מבריטניה ושמלחמת סחר איתה תצליח ותבטיח עצמאות מלאה. מדיסון טען שהמושבות הבריטיות זקוקות למזון אמריקני, בניגוד לאמריקנים שיכלו לספק את צורכיהם בעצמם. וושינגטון סירב לכך ושמר על יחסי סחר ידידותיים עם בריטניה בעזרת הסכם ג'יי של 1794. מדיסון לחם בהסכם - וכך הוביל ליצירת מפלגות. הוא נכשל בסנאט ובבית הנבחרים, וההסכם הוביל לעשור של סחר משגשג עם בריטניה (ולכעס צרפתי שהוביל למלחמה בלתי רשמית). המאפיין העיקרי של כהונתו של מדיסון בקונגרס היה רצונו להגביל את כוחה של הממשלה הפדרלית למען סמכויותיהן של המדינות הנפרדות.

בארצות הברית, הבוחרים נחלקו בנושאים רבים, והדבר הוביל ליצירתן של שתי המפלגות הראשונות בארצות הברית: הפדרליסטים, שתמכו בהמילטון והאמינו בממשל מרכזי חזק, והדמוקרטים-רפובליקנים, שתמכו בג'פרסון, והאמינו בממשל מרכזי מוגבל.

הקמת המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית

לאחר אשרור החוקה ויצירת הקבינט הראשון, החלו שתי המפלגות להתארגן. תומכיו של אלכסנדר המילטון תמכו בחיזוק הממשל המרכזי, ומתנגדיו תמכו בזכויות למדינות ובממשל מקומי. כמזכיר האוצר, הקים המילטון מוסדות רבים כבנק הראשון של ארצות הברית. מדיסון ניסה לחסום את הבנק ללא הצלחה, בטענה שהחוקה לא הרשתה לממשלה ליצור את הבנק. המילטון טען שג'פרסון ומדיסון עוינים אותו.

ב-1798, תחת הנשיא ג'ון אדמס, החלו ארצות הברית וצרפת להילחם, במה שכונתה המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת, שכללה מלחמה ימית וקרבות על נתיבי מסחר. הפדרליסטים יצרו צבא והעבירו את חוקי הזרים וההסתה, שכוונו כנגד פליטים צרפתים שהיו מעורבים בפוליטיקה וכנגד עורכי עיתונים רפובליקנים. מדיסון וג'פרסון זעמו. הם כתבו את החלטות וירג'יניה וקנטקי, שטענו שהחוקים היו לא חוקתיים, ושהמדינות יכולות וצריכות לחוקק חוקים כנגדם. ההחלטות לא היו אהודות, כיוון שקראו להפרת החוק הפדרלי. ג'פרסון דרש מהמדינות לפרוש אם הדבר יהיה נחוץ, אף על פי שמדיסון התנגד לכך.

עמדתו של מדיסון הייתה שינוי גדול מתקופתו ככותב החוקה, כשטען שעל חוקי הממשלה להיות עליונים על חוקי המדינות. רק ב-1812, לאחר המלחמה והחולשה הממשלתית במהלכה, הבין מדיסון את הצורך בממשל מרכזי חזק. באותה התקופה החל לתמוך בבנק לאומי, בצי חזק ובצבא קבע.

מדיסון ביקש להימנע מממשלה בסגנון האירופאי, ותמיד חשב שחרם על בריטניה היה מצליח.

נישואיו ומשפחתו

מונטפילייר, מטע הטבק של מדיסון בווירג'יניה

מדיסון התחתן לראשונה בגיל 43, ב-15 בספטמבר 1794. הוא נישא לדולי פיין טוד, אלמנה בת עשרים ושש. מדיסון אימץ את ילדה, ג'ון פיין, לאחר הנישואין.

דולי נולדה ב-20 במאי 1768, למשפחת קווייקרים מקרולינה הצפונית. אחותה לוסי נישאה לאחיינו של ג'ורג' וושינגטון. כחבר קונגרס, פגש מדיסון את דולי באירועים חברתיים בפילדלפיה, עיר הבירה דאז. היא חיה שם עם בעלה. במאי 1794, ביקש מדיסון מחברם המשותף, ארון בר, לארגן פגישה. באוגוסט, היא הסכימה להתחתן אתו. היא הוצאה מקהילתה בעקבות נישואין למדיסון, שלא היה קווייקר. בנוסף, ב-1794, נבחר מדיסון לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

דולי מדיסון השתמשה בכישוריה החברתיים בוושינגטון, כשג'יימס היה מזכיר המדינה. כשהבית הלבן היה בשיפוצים, היא ייעצה בנוגע לריהוט הבית וסייעה לתומאס ג'פרסון האלמן בטקסים. כשבעלה הפך לנשיא, היא יצרה את תפקיד הגברת הראשונה, וקידמה את בעלה בעזרת כישוריה. היא הוסיפה לאהדה כלפיו.

אביו של מדיסון מת ב-1801 ולאחר שכבר ניהל את נכסי אביו מ-1780 ירש מדיסון את מטע מונטפילייר ואת 108 עבדיו של אביו.

כהונתו כמזכיר המדינה

הסכם רכישת לואיזיאנה

כשהחל ג'פרסון את כהונתו כנשיא ב-1801, הוא מינה את מדיסון לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. בתחילת כהונתו, עמד מול בית המשפט בפסק דין מרבורי נגד מדיסון, שקבע את עקרון הביקורת השיפוטית והדרישה שכל חוק שמתקבל בקונגרס חייב לעלות בקנה אחד עם החוקה. הנושא המרכזי שעמד על הפרק היה השמירה על הנייטרליות בזמן המלחמות הנפוליאוניות. רוב אירופה הייתה במלחמה, בהתחלה בין צרפת ואוסטריה. לאחר קרב אוסטרליץ ב-1805, בו צרפת ניצחה בקלות את אוסטריה, בריטניה הצטרפה למלחמה.

מעט לפני היבחרו של ג'פרסון, נפוליאון הפך לשליט צרפת, ולאחר מרד העבדים בהאיטי שלח כ-20,000 חיילים להחזיר את העבדות לאי, כדי להגדיל את הכנסות צרפת ממכירת קני סוכר. המלחמה השתבשה, ונפוליאון העדיף, במקום להתרכז בשטחים מחוץ למדינה, למכור את לואיזיאנה למדיסון ולג'פרסון ב-1803. הצרפתים נסוגו מהאיטי, שהפכה ב-1804 לרפובליקה השנייה בחצי הכדור המערבי.

רבים טענו שמדיסון וג'פרסון עקפו את החוקה כשרכשו את לואיזיאנה. ג'פרסון ניסה לתקן את החוקה כדי לאפשר את הרכישה, אולם מפאת קוצר הזמן לא הצליח. הסנאט אישר את ההסכם במהירות. בית הנבחרים אשרר את ההסכם גם הוא. במהלך המלחמות באירופה, מדיסון ניסה לשמור על נייטרליות, והתעקש על זכויותיה של ארצות הברית כמדינה נייטרלית.

הבריטים והצרפתים לא כיבדו את הנייטרליות האמריקנית, והמצב החמיר בכהונתו השנייה של ג'פרסון. לאחר ניצחונו של נפוליאון באוסטרליץ, הוא הטיל מצור על בריטניה וניסה להכריע אותה. מדיסון וג'פרסון החרימו את הסחר עם בריטניה וצרפת. החרם נכשל וגרם למחאה פדרליסטית, שהובילה לביטול החרם.

נשיאותו

תחריט של הנשיא מדיסון

כשכהונתו השנייה של ג'פרסון הסתיימה, מדיסון נבחר בידי המפלגה להיות המועמד לנשיאות. הוא ניצח את ג'יימס מונרו, יורשו בתפקיד הנשיא, כדי להיות המועמד. כיוון שהמפלגה הפדרליסטית כבר הייתה לא רלוונטית מחוץ לניו-אינגלנד, מדיסון זכה ברוב גדול בבחירות לנשיאות מול צ'ארלס קוטסוורת' פינקני.

לאחר שנכנס לתפקיד ב-1809, למדיסון היה קושי במינוי אלברט גלטין לתפקיד מזכיר המדינה, ולכן שמר עליו בתפקיד מזכיר האוצר. גלטין השווייצרי היה היועץ המרכזי של מדיסון, איש סודו וקובע המדיניות שלו. מדיסון מינה את רוברט סמית' לתפקיד מזכיר המדינה, ולתפקיד מזכיר הצי את פול המילטון. הקבינט שלו הורכב מפשרות פוליטיות. כשנכנס לתפקיד לממשלה היה עודף תקציבי של 9.5 מיליון דולרים, וב-1810 החוב הממשלתי פחת והמסים ירדו.

הבנק של ארצות הברית

מדיסון נלחם כדי להמשיך במדיניות ג'פרסון - בעיקר לשנות את המדיניות הפדרליסטית מתקופת וושינגטון ואדמס. אחד מהעניינים החשובים שעסק בהם היה הבנק הראשון של ארצות הברית. לאחר הקמתו ב-1791, תקופת עשרים השנים שהוקצבה לו עמדה לפוג. בעוד שגלטין טען שהבנק היה הכרחי, הקונגרס לא הצליח לאשר אותו מחדש. היעדרו של בנק מרכזי הקשה על מימון המלחמה עם בריטניה, ולכן הקונגרס העביר ב-1814 חוק שהקים בנק מרכזי שני. מדיסון ביטל את החוק. ב-1816, הקונגרס ניסה להעביר עוד חוק, ולאחר שמדיסון הבין את נחיצותו, הוא חתם על החוק ואישר הקמת בנק מרכזי שני.

לפני המלחמה

ב-1809 המפלגה הפדרליסטית כבר לא הייתה משמעותית. אנשים שהיו חברים בה, כג'ון קווינסי אדמס, שהפך לשגריר של מדיסון ברוסיה, הצטרפו למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. אף על פי שהמפלגה הייתה המפלגה היחידה, היא סבלה מפילוג קשה בתוכה, שיצר את המפלגות לעתיד. כשהמלחמה מול בריטניה התחילה להתקרב, תומכי ומתנגדי המפלגה יצרו שדולות בקונגרס. תומכי המלחמה הובלו בידי הנרי קליי, יושב ראש בית הנבחרים. כשהמלחמה פרצה, קליי הוביל את הקו הלוחמני אף יותר ממדיסון.

נפוליאון ניצח בקרב אוסטרליץ ב-1805, ואירופה נשארה שלווה בשנים הבאות. הקונגרס ביטל את החרם של ג'פרסון קצת לפני כניסתו של מדיסון לתפקיד. המדיניות הנייטרלית של ארצות הברית הרשתה לה לסחור עם צרפת ועם בריטניה, כל עוד ההגבלות על משלוחי ספינות יבוטלו. מדיסון ניסה לשאת ולתת עם בריטניה באפריל, אולם באוגוסט 1809, היחסים עם בריטניה הידרדרו. מדיסון התנגד לקריאה למלחמה, כיוון שלטענתו, המלחמה הייתה אויב לחירות הציבור. הוא התנגד לצבא, למיסים ולחוב שיבוא בעקבות המלחמה, וטען שאף מדינה לא תוכל לשמור על חירותה במהלך מלחמה ממושכת.

לאחר שהשגריר הבריטי העליב את מדיסון, מדיסון סילק אותו ממחלקת המדינה. בנובמבר 1809, הוא נאם לראשונה את נאום מצב האומה, וביקש מהקונגרס עצה וחלופות למשבר הסחר האמריקני-בריטי, כשהוא מזהיר מפני מלחמה. באביב 1810, מדיסון ביקש מהקונגרס לתגבר את הצבא ואת הצי. הכלכלה האמריקנית כבר התחילה להתאושש בתקופתו של מדיסון כתוצאה מהשלום האירופאי. לקראת היבחרו מחדש, מלחמת חצי האי התחילה בספרד, ובאותו הזמן, נפוליאון פלש לרוסיה, כשאירופה שוב נכנסה למלחמה.

מלחמת 1812

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ארצות הברית נכנסה למלחמת 1812, והפכה לחלק מהמלחמות הנפוליאוניות. נפוליאון ניסה להכריח מדינות אחרות להצטרף לחרם שהטיל על בריטניה. בתחילה החרם הצליח, אולם פורטוגל סירבה לשתף פעולה, והובילה למלחמת חצי האי. אחיזתה של ספרד בדרום אמריקה התרופפה. בריטניה הפכה לכוח המרכזי היחיד באוקיינוס האטלנטי.

בריטניה הגבירה את לחץ הצי שלה על נפוליאון, אולם גם פגעה בספינות אמריקניות. בריטניה השתמשה בצי כדי למנוע מספינות אמריקניות לסחור עם צרפת, ועוררה את זעם האמריקנים. ארצות הברית הנייטרלית ראתה בכך הפרת החוק הבינלאומי. הצי המלכותי פשט על ספינות אמריקניות ואסר את המלחים שלהן. ארצות הברית גרסה שזאת הייתה פגיעה בריבונותה. בריטניה גם חימשה שבטים אינדיאניים בצפון-מערב המדינה ועודדה אותם לתקוף מתיישבים, אפילו שב-1783 וב-1794 בריטניה נתנה את השטח לארצות הברית.

האמריקנים קראו ל"מלחמת עצמאות שנייה" כדי להחזיר את הכבוד הלאומי. הציבור הכועס בחר בקונגרס ניצי במיוחד, שהובל בידי הנרי קליי וג'ון קלהון. מדיסון ביקש מהקונגרס להכריז על מלחמה, כשהפדרליסטים ואנשי צפון מזרח המדינה (שסבלו מהחרם הכלכלי של ג'פרסון) התנגדו.

מדיסון הצליח להגדיל את הצבא, סיים את בניית האקדמיה הצבאית, הכין תחמושת והרחיב את הצי. המכשולים הגדולים שלו היו קבינט מפולג, מפלגה עוינת, התנגדות בקונגרס, מושלים שניסו להכשיל אותו וגנרלים לא מתאימים, יחד עם מיליציה שסירבה להילחם מחוץ למדינה שלה. מדיסון לא זכה לתמיכה מאוחדת. ניו אינגלנד איימה בפרישה מהאיחוד, הייתה מעורבת בהברחות מקנדה וסירבה לשלוח חיילים. עוד בעיה הייתה פירוק המערכת שהמילטון והפדרליסטים בנו. הצבא הוקטן, הבנק המרכזי נסגר, והמסים היו נמוכים. ג'פרסון ומדיסון לא האמינו בבנקים ובצבאות, ופירוק מערכת המיסוי גרם לכך שלא יכלו לממן את הגיוס המהיר. כשהמלחמה התחילה, הכוח הצבאי של מדיסון הכיל בעיקר חברי מיליציות לא מאומנים.

הדרג הפיקודי לא פעל טוב - הגנרל בדטרויט נכנע לכוח בריטי קטן יותר ממנו בלי קרב. גלטין גילה שאי אפשר לממן את המלחמה ללא בנק מרכזי, וללא תמיכה מצפון מזרח המדינה. מדיסון האמין שארצות הברית תוכל לכבוש את קנדה ולעצור את אספקת המזון לאינדיאנים במערב, ושיוכל לכפות הסכם לאחר מכן. אולם הפלישה של ארצות הברית נכשלה. מדיסון האמין שהמיליציות יסכימו לפלוש לקנדה, אולם המושלים מצפון מזרח המדינה סירבו. הבריטים חימשו את האינדיאנים בצפון מערב המדינה, בעיקר את שבטיו של טקומסה. לאחר שהפסידו בקרב על ימת אירי ב-1813, הבריטים נאלצו לסגת. הגנרל ויליאם הנרי הריסון הדביק אותם וניהל קרב על התמז, שבמהלכו השמיד את הצבאות הבריטים והאינדיאנים, הרג את טקומסה, והשמיד את הכוח האינדיאני בכל אזור גרייט לייקס. מדיסון היה הנשיא היחיד שהוביל את הצבא לקרב כשהיה בתפקיד, אף על פי שקרב פלטסברג ב-1814 לא היה טוב עבור האמריקנים. הבריטים פשטו על וושינגטון, כשמדיסון הוביל את המיליציה המפורקת שלו. דולי מדיסון חילצה פריטים יקרים ומסמכים מהבית הלבן מעט לפני שהבריטים שרפו את הבית הלבן, את בניין הקפיטול ועוד בנייני ציבור. האגדה מספרת, שכאשר הגיעו הבריטים לבית הלבן, הם מצאו את ארוחת הערב של הנשיא ערוכה על השולחן, ועדיין חמה.

ב-1814, אנדרו ג'קסון והריסון השמידו את האיומים האינדיאניים בדרום ובמערב. כחלק מהמאמץ המלחמתי, האמריקנים בנו שתים עשרה ספינות מלחמה. בסוף 1814, מדיסון ומזכיר המדינה, ג'יימס מונרו, ניסו לגייס 40,000 איש. התנגדות עזה מנעה זאת.

הבריטים ניסו לכבוש את מבצר פורט מקהנרי, שחלש על דרך הים אל העיר. ההגנה המוצלחת על המבצר, מול הפצצה של 24 שעות, הובילה את עורך הדין והמשורר החובב פרנסיס סקוט קי שראה את הדגל ממשיך להתנוסס מעל המבצר בבוקר לאחר ליל הפגזה, להתרגש ולהתלהב מן המחזה, ולכתוב את השיר "הדגל זרוע הכוכבים" (The Star-Spangled Banner), שהפך להמנון ארצות הברית. אנדרו ג'קסון המשיך להילחם בניו אורלינס, אף על פי שהסכם שלום נוסח כבר שבועיים לפני כן (אך עוד לא נחתם). האמריקנים הצליחו לעצור את הבריטים בניצחון גדול. הסכם גנט סיים את המלחמה בפברואר 1815, ללא שינויים טריטוריאליים. אמריקנים רבים הרגישו שניצחו ב"מלחמת העצמאות השנייה". ב-3 במרץ 1815, הקונגרס אישר שימוש בצי מול אלג'יראים, וכך המלחמה הברברית השנייה סיימה התקפות שודדי ים על אמריקנים.

רצף האירועים המהיר בסוף המלחמה (שריפת הבית הלבן, הקרב על ניו אורלינס, הסכם גנט) גרם לציבור האמריקני לראות את הניצחון בניו אורלינס כמכריע. אף על פי שדבר זה לא היה נכון בהכרח, אופוריה פשטה בציבור, ונמשכה כמעט כעשור. אפילו אם המלחמה נכשלה מבחינה אסטרטגית, היא הפכה למיתוס. נפוליאון נוצח בקרב ווטרלו בסיום כהונתו של מדיסון, ולאחר סיום המלחמות הנפוליאוניות, גם מלחמת 1812 הסתיימה. בסיום תקופתו של מדיסון היה שלום ושגשוג, וכך נפתח "עידן הרגשות הטובים". מדיסון חיזק את מעמדו כנשיא, והאמריקנים האמינו שארצות הברית ביססה את עצמה כמעצמה עולמית.

כלכלה ושיפור פנימי

לאחר סיום המלחמה, האמריקנים האמינו שהבטיחו את עצמאותם. הפדרליסטים התפרקו במהירות. השיח הציבורי הרגוע אפשר שגשוג. הייתה עדיין מתיחות פוליטית, למשל ב-1816 כששני שלישים מחברי הקונגרס איבדו את מקומם לאחר שהחליטו על העלאת משכורתם. מדיסון אישר את הבנק המרכזי, מערכת מיסוי חדשה שהתבססה על מכסי מגן, צבא מקצועי, ומיזמים לשיפור פנימי בהובלת קליי. ב-1816, אלמנות ויתומי המלחמה קיבלו קצבאות לחמש שנים. המעשה האחרון של מדיסון לפני שעזב את תפקידו היה ביטול חוק שהיה אמור לממן גשרים ודרכים, כיוון שהרגיש שזה לא מסמכות המדינה.

ג'יימס וילקינסון

ג'יימס וילקינסון היה מפקד צבאי שנוי במחלוקת ומושל לואיזיאנה. הוא היה מעורב בניסיון של ארון בר ליצור מדינה חדשה במערב, אולם זוכה ב-1808. לאחר היכנסו לתפקיד של מדיסון, הוא הפך את וילקינסון לאחראי על חוף לואיזיאנה. רבים מהחיילים התלוננו על וילקינסון ועל התנאים במחנה הצבאי. רבים מתו. וילקינסון סירב לסגת. חקירה של הקונגרס לא הניבה פירות, וההכרעה עברה למדיסון, ששמר על וילקינסון בתפקיד מסיבות פוליטיות. המנהיגים הצבאיים תמכו במדיסון על כך. לאחר תבוסתו בידי הבריטים, מדיסון שחרר אותו משירות פעיל.

אינדיאנים

מדיסון טען בנאום כניסתו לתפקיד שיש לתרבת את האינדיאנים. הוא עודד את האינדיאנים להפוך לחוואים ולא לציידים. הוא גם ציווה על הצבא להגן על האינדיאנים מפני מתיישבים, לכעסו של המפקד הצבאי אנדרו ג'קסון. ג'קסון רצה לעצור את האינדיאנים והתנגד לפקודת הנשיא. לאחר קרב טיפקאנו ב-1811, האינדיאנים חזרו אל השמורות והלבנים השתלטו על האזור. ב-1815, היו 400,000 מתיישבים אירופאים באוהיו, והאינדיאנים איבדו את אחיזתם באזור.

לאחר הנשיאות

דיוקן של מדיסון

לאחר שתי קדנציות כנשיא, עזב מדיסון את המשרה בשנת 1817, ופרש לחוותו, מונטפילייר בווירג'יניה, לא רחוק ממונטיצ'לו. דולי הייתה בטוחה שיצליחו לנסוע לפריז, אולם כמו עם וושינגטון ועם ג'פרסון, מדיסון סיים את כהונתו עם פחות כסף מאשר היה לו כשנבחר. המטע שלו החל להידרדר כלכלית.

עבד לשעבר של מדיסון כתב עליו אוטוביוגרפיה. לאחר מותו, רכש הסנאטור דניאל ובסטר את העבד מדולי מדיסון, והביא לשחרורו. העבד כיבד את מדיסון וטען שמעולם לא תקף את עבדיו והתייחס אליהם בנועם.

החוב של מדיסון הוביל לכך שלא פרסם את כתביו במהלך חייו, כדי לא לגרום לעוד בעיות כלכליות.

עם סוף שנותיו, התעסק במורשתו ההיסטורית. הוא שמר על מכתביו ומסמכיו, ואף ערך אותם. רבים טוענים שבאחרית ימיו בריאותו הנפשית הייתה מעורערת.

ב-1826 מונה לרקטור של אוניברסיטת וירג'יניה, אך העביר את מרבית זמנו באחוזתו. ב-1829, נבחר לייצג את וירג'יניה בוועידה החוקתית שלה. הוועידה הסתיימה בהענקת זכות בחירה לכל הגברים הלבנים אולם ללא שינוי הייצוג המחוזי.

מדיסון היה מודאג בנוגע לעבדות בדרום. הוא היה נשיאה הראשון של אגודת הקולוניזציה האמריקאית, ששילמה עבור נסיעתם של עבדים משוחררים לליבריה במערב אפריקה, בניסיון להקל במשהו את מחירה המוסרי של העבדות.

דיוקנו של מדיסון הופיע על שטר ה-5000 דולר. לשטר היו 20 גרסאות שונות בשנים שבהן היה הליך מטבע חוקי בארצות הברית (1861–1946), ותמונתו התנוססה על כולם מלבד שלושה.

קברו של מדיסון

למרות הידרדרות בריאותו, הוא כתב כמה מאמרים פוליטיים. הוא סירב לשילוב אנשי דת בקונגרס ובצבא.

בין 1834 ל-1835 מכר כרבע מעבדיו כדי להקטין את הפסדיו הכלכליים. ב-1836, מת באחוזתו ב-28 ביוני. הוא הוריש אלפיים דולר לאגודת הקולוניזציה האמריקאית, אך את עבדיו בחר שלא לשחרר והורישם לאשתו. הוא נקבר בבית הקברות במונטפילייר.

ב-1842, נמכרה האחוזה, וב-1844 נמכרו מטעי הטבק.

מורשתו

דמותו של מדיסון על שטר 5000$ (לא פעיל משנת 1934)

ההיסטוריונים טענו שמדיסון היה מגן גדול על החוקה וששמר עליה. הם טענו שהעט שלו הייתה יותר טובה מחרבו של וושינגטון. בכתבי הפדרליסט דרש מדיסון להגן על החברה מפני דיכוי מצד שליטיה, ומצד עריצות הרוב.

אף על פי שסיים את תפקידו עם אהדה גדולה, לאחר תחושת ניצחון במלחמת עצמאות נוספת, כמה היסטוריונים ביקרו אותו. הם שיבחו אותו על הישגיו בניסוח החוקה, אולם טענו שניהל בצורה רעה מלחמה לא נחוצה. הוא לא ביצע מודיעין כמו שצריך, המבנה הפיקודי שיצר היה מבולבל, ההשפעה הפוליטית גרמה לבחירת מפקדים גרועים, וסמך על מיליציות יותר מאשר על צבא קבע.

בנוסף, נטען שמדיסון הרשה לקונגרס לקחת כוח מהנשיאות. האספה המפלגתית של הדמוקרטים החלה להכריע את המועמדים הנשיאותיים. הקונגרס השיג כוח חדש לחסום מינויים. בתקופתו מוסד הנשיאות החל להיחלש. למרות זאת, פעולותיו חיזקו את המערכת החוקתית, והכינו את המדינה לקראת המאה החדשה.

ב-1986, הקים הקונגרס אגודה ללימוד החוקה על שמו של מדיסון.

אחוזת מונטיפילייר היא אתר מורשת לאומית.

ערים רבות נקראות על שמו של מדיסון: ביניהן מחוז מדיסון בוושינגטון, ומחוז מדיסון במדינה איווה המוכר בזכות הגשרים שבו, שנתנו השראה לספר ולסרט "הגשרים של מחוז מדיסון".

מדיסון מופיע כדמות במחזמר המילטון.

על שמו נקראת אוניברסיטת ג'יימס מדיסון בעיר הריסונבורג שבמדינת וירג'יניה.

לקריאה נוספת

• Richard E. Labunski, James Madison and the Struggle for the Bill of Rights, Oxford University Press, 2006 (הספר בקטלוג ULI)
• Colleen A. Sheehan, James Madison and the Spirit of Republican Self-Government, Cambridge University Press, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
• J.C.A. Stagg, Borderlines in Borderlands: James Madison and the Spanish-American Frontier, 1776-1821, Yale University Press, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
• John P. Kaminski, The Great Virginia Triumvirate: George Washington, Thomas Jefferson & James Madison in the Eyes of their Contemporaries, University of Virginia Press, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
• Richard Brookhiser, James Madison, Basic Books, 2011 ISBN 0-465-01983-8
• Jeff Broadwater, James Madison: a Son of Virginia & a Founder of the Nation, University of North Carolina Press, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• Colleen A. Sheehan, The Mind of James Madison: the Legacy of Classical Republicanism, Cambridge University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
• Jeremy D. Bailey, James Madison and Constitutional Imperfection, Cambridge University Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)
• John P. Kaminski (ed.), James Madison: Liberty's Advocate, Wisconsin Historical Society Press, 2018 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• ג'יימס מדיסון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ג'יימס מדיסון באתר הבית הלבן
• Differences Between James Madison and Thomas Jefferson | Check123 - Video Encyclopedia
• ג'יימס מדיסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'יי קוסט, מורשת החירות של ג'יימס מדיסון, באתר מידה
• ג'יימס מדיסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ג'יימס מדיסון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• גיי'מס מדיסון (1751-1836), דף שער בספרייה הלאומית