מלחמת טורקיה–צרפת
מלחמת טורקיה–צרפת (בטורקית: Türk-Fransız Cephesi או Güney Cephesi – "חזית הדרום"; בצרפתית: La guerre en Cilicie – "מלחמת קיליקיה") הייתה סדרה של עימותים מזוינים לאחר מלחמת העולם הראשונה וחלק ממלחמת העצמאות של טורקיה, שהתרחשו בדרומה של אסיה הקטנה, בין האוכלוסייה המקומית וכוחות האספה הלאומית הגדולה של טורקיה מצד אחד, לבין הצבא הצרפתי, כוחות צרפתיים קולוניאליים והלגיון הצרפתי-ארמני מצד שני.
 | ||||||
| חלוקת המזרח התיכון לפי הסכם סייקס–פיקו | ||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של טורקיה | ||||||
| תאריכים |
מאי 1920 – אוקטובר 1921 (כשנה)  | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דרום אסיה הקטנה | |||||
| עילה | חלוקת האימפריה העות'מאנית | |||||
| תוצאה |
ניצחון טורקי; | |||||
| שינויים בטריטוריות | דרום אנטוליה נמסרה לטורקיה | |||||
| ||||||
בין צרפת לכוחות הטורקיים התרחשו עימותים נוספים בחלקים אחרים של אסיה הקטנה ותראקיה, אולם על אלה ראו: "מלחמת העצמאות של טורקיה".
רקע
עריכהבעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ב-16 במאי 1916 נחתם הסכם סודי בין צרפת לבריטניה אשר נודע לימים כהסכם סייקס–פיקו. בהסכם זה ביקשו שתי המעצמות לחלק ביניהן את אזורי השליטה בשטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון בתקופה שלאחר המלחמה. ההסכם קבע, בין היתר, כי צרפת תקבל את לבנון, סוריה ואת דרומה של אסיה הקטנה מקיליקיה במערב, עבור דרך קפדוקיה במרכז וכלה באזור דיארבקיר במזרח. בצפון היה אמור השטח הצרפתי להגיע עד סיוואס, מרחק של כמאה ק"מ מחופי הים השחור.
לקראת סופה של המלחמה כבש הצבא הבריטי את מוסול שבצפון עיראק של ימינו והגיע עד לצפונה של סוריה. לאחר חתימת הפסקת האש של מודרוס שהסדירה את כניעתה של האימפריה העות'מאנית ב-30 באוקטובר 1918, הגיעו כוחות הצבא הצרפתי לאזור. במהלך דצמבר 1918 השתלטו הצרפתים על ערי מפתח בקיליקיה ובהן אנטקיה, מרסין, טרסוס, אדנה וכן על מישור צ'וקורובה בואכה שערי קיליקיה. במקביל השתלטו גם הבריטים על מספר ערים בדרום טורקיה ובהן איסכנדרון וקיליס, ובתחילת שנת 1919 גם על מארש (כיום קהרמאנמרש - Kahramanmaraş), אנטפ (כיום גזיאנטפ - Gaziantep) ואורפה (כיום שנלאורפה - Şanlıurfa), כולן לאורך הגבול הנוכחי בין סוריה לטורקיה.
מצב דברים זה נותר בעינו עד שב-29 באוקטובר 1919 מסרו הבריטים את מארש לידי הצרפתים, הכול בהתאם להסכם ביניהם. למחרת הגיע הלגיון הצרפתי-ארמני לעיר, ובמקביל הועברה לידי הצרפתים גם השליטה באורפה. ב-5 בנובמבר 1919 קיבלו הצרפתים לרשותם גם את אנטפ. שבועיים לאחר מכן נכנסו כוחות צבא צרפת גם למרדין בקצהו המזרחי של האזור אשר יועד להם לפי הסכם סייקס–פיקו, אך פינו אותה בו ביום מחשש לחוסר שקט בקרב אזרחי העיר.
ההתנגדות במארש, אורפה ואנטפ
עריכה
בשלוש הערים אנטפ, אורפה ומארש, לוו חילופי השלטון בעימותים עם התושבים אשר התנגדו לצעד זה בעיקר בשל נוכחותם של חיילי הלגיון הצרפתי-ארמני. הצרפתים הפעילו את אנשי הלגיון הצרפתי-ארמני כעושי דברם וכן נסמכו על חייליו לשם איסוף מודיעין. ב-31 באוקטובר 1919, יומיים לאחר כניסת הצרפתים למארש ויום לאחר שהגיעו 2,000 חיילי הלגיון הצרפתי-ארמני, ארעה בעיר "תקרית סוטצ'ו-אימאם" (Sütçü İmam olayı - "תקרית האימאם סוטצ'ו" (חלבן)). שלוש נשים טורקיות אשר יצאו מרחצה בחמאם, הוטרדו על ידי חיילים ארמנים וטורקי מקומי שחש לעזרתן נורה למוות. בתגובה פתח סוטצ'ו-אימאם באש לעבר החיילים הארמנים והרג אחד מהם. גם הארמנים הגיבו באש והרגו אזרח נוסף ואחר נתפס ועונה למוות. האירוע הוביל לחוסר שקט שהתפתח לקרב מארש שהחל ב-21 בינואר 1920. כתוצאה מכך נאלצו הצרפתים, ב-12 בפברואר 1920, לפנות את העיר.
תנועת התנגדות התפתחה גם באורפה והובילה את הצרפתים לפנות גם אותה ב-11 באפריל 1920. לפי הסכמה שהושגה בין נציגי התושבים לצבא הצרפתי, הייתה הנסיגה הצרפתית אמורה להתנהל בדרכי שלום, אך מארבים שהציבו התושבים לאורך עורקי הנסיגה הפרו את ההסכמה וגבו את חייהם של 296 צרפתים.
גם באנטפ אירעו תקריות דומות אשר הובילו, החל בחודש ינואר 1920, למארבים על כוחות צרפתים לאורך הדרכים המובילות מהעיר אל מארש ואל קיליס. גם באנטפ גלשו האירועים למרי ולקרבות קשים שנמשכו בחלקים שונים של העיר משך יותר משנה.
הלוחמה
עריכה
רק בחודש מאי 1920, לאחר הקמתה של "האספה הלאומית הגדולה של טורקיה" התפתחו העימותים ללוחמה שגלשה מתחומי שלוש הערים המתקוממות. ב-27 במאי 1920 נחלו הטורקים ניצחון על הצרפתים סמוך למעבר קרא (Karboğazı - קראבואזי) סמוך לטרסוס ושבו 530 חיילים צרפתים. ב-2 ביוני 1920 פינו הצרפתים את קוזן הסמוכה לאדנה, ויומיים לאחר מכן נסוגו מכל השטחים שממזרח לנהר הפרת.
במהלך הקרבות ביום 10 באוגוסט 1920, נחתם הסכם סוור אשר העניק הכרה חוקית ובינלאומית לשלטון הצרפתי בדרומה של אסיה הקטנה, אך עובדה זו לא שינתה את המצב בשטח, והתבוסה הצרפתית המשיכה גם במחצית השנייה של 1920 עם פינוי בירג'יק הסמוכה לאורפה וסאימבילי שליד אדנה.
אולם ב-8 בפברואר 1921 נכנעה אנטפ לאחר 384 ימי קרב שהחלו בינואר 1920. בו ביום החליטה האספה הלאומית הגדולה של טורקיה על שינוי שמה של העיר מ"אנטפ" ל"גזיאנטפ" (Gaziantep - "אנטפ הגיבורה"). אולם מעבר להישג זה המשיכו הצרפתים לסגת מפני ההתנגדות הטורקית וביום 9 במרץ 1921 חתמו הצרפתים ונציגי הממשלה הטורקית באנקרה על הסכם השלום בקיליקיה. לפי ההסכם שנחתם בלונדון הסכימו הצרפתים לפינוי כל קיליקיה, ועם היוודע הדבר החלה בריחה של תושבים ארמנים מהאזור. למרות חתימתו של ההסכם הלוחמה לא באה אל סופה והטורקים המשיכו בהתנגדותם אשר המשיכה והובילה את הצרפתים לפינוי ערים וכפרים נוספים. ב-9 ביוני 1921 שלח ראש ממשלת צרפת אריסטיד בריאן שליח מטעמו לאנקרה, במטרה לנסות ולהביא את העימות המזוין לסופו. מגעים אלה הובילו לחתימתו של הסכם אנקרה ב-21 באוקטובר 1921 אשר התייחס אך ורק לעימות בין הצרפתים לטורקים בדרום אסיה הקטנה, ולא נגע לגזרות מחלוקת אחרות בין שתי האומות. בתמורה לסיום הכיבוש הצרפתי בדרום אנטוליה הכירו הטורקים במנדט הצרפתי על סוריה.
תוצאות המלחמה
עריכההסכם אנקרה סיים באופן רשמי את הלוחמה בין הצרפתים והטורקים בדרומה של אסיה הקטנה, והשפיע במידה רבה על ניסוח קו הגבול בין הרפובליקה של טורקיה למנדט הצרפתי על סוריה כפי שנקבע בהסכם לוזאן שנחתם ב-1923. עד יום 3 בינואר 1922 השלימו הצרפתים את פינוי חייליהם משטחי אסיה הקטנה שנותרו בחזקתם, ובכלל זה מהערים גזיאנטפ, טרסוס ואדנה. במקביל פינו הבריטים את העיר קיליס שליד אדנה ואשר נותרה בחזקתם משך כל המלחמה.
הפעלת הלגיון הצרפתי-ארמני בדרום טורקיה הסתברה כטעות מצד הצרפתים. בין האוכלוסייה המקומית לבין החיילים הארמנים התפתחו מאבקים שעלו בחיי אדם והובילו להצתת המרי האזרחי, ובסופו של דבר לתבוסה הצרפתית. הדבר הוביל גם לאסון נוסף שפקד את האוכלוסייה הארמנית המקומית אשר נסה מהאזור בד בבד עם הנסיגה הצרפתית, וזאת לאחר כאלף שנות יישוב ארמני באזור.
נוסף על אנטפ ששמה שונה לגזיאנטפ, זכתה גם מארש לכבוד דומה עת הייתה ל"קרמאנמרש" (Kahramanmaraş - "מארש הגיבורה") ב-1973, וכך גם באשר לאורפה שהפכה ל"שנלאורפה" (Şanlıurfa - "אורפה רבת התהילה") ב-1984.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה