מכרה הפחם אומבילין
מכרה הפחם אומבילין (אינדונזית Tambang Batu Bara Ombilin; הולנדית Ombilin kolenmijn) הוא מכרה פחם בלתי פעיל במערב סומטרה. המכרה הוא חלק ממכלול תעשייתי שהוקם כדי לכרות, לעבד ולשנע פחם מאזורים בלתי נגישים באי. המכלול הוקם בידי ממשלת איי הודו המזרחיים ההולנדיים החל בשלהי המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20, והמשיך והיה פעיל לאחר עצמאות אינדונזיה עד שנסגר בשנת 2002. בשנת 2019 הוכרז המכלול כאתר מורשת עולמית שמחולק לשלושה חלקים: המכרה עצמו ועיר הכורים סאוואהלונטו (Sawahlunto) שהוקמה ב-1881 בסמוך לו, מתקני אחסנת הפחם והנמל באמאהבן (Emmahaven), ורשת מסילות ברזל באורך כולל של 155 ק"מ שמחברת בין שני אלה.
 | |||||
| כניסה למכרה ב-1971 | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| סוג |
מכרה  | ||||
| מיקום |
סוואהלונטו | ||||
| מדינה |
אינדונזיה | ||||
| קואורדינטות | 0°41′00″S 100°46′01″E / 0.683333°S 100.767°E | ||||
  | |||||
היסטוריה
עריכהגאולוגים הולנדיים חשדו בקיומם של מרבצי פחם נרחבים באזור כבר באמצע המאה ה-19, וב-1868 התגלה שדה הפחם של אומבילין. עם זאת, ריחוקו של האתר מאמצעי תחבורה, טופוגרפיה הררית ועומק המרבצים, מנעו את תחילת הפקת הפחם. בין השנים 1873–1875 נערך סקר התכנות להנחת מסילת ברזל מהאתר דרך רכס ההרים שחוצץ בינו לבין חופה המערבי של סומטרה ועד לאזור העיר פדאנג שבחוף האוקיינוס ההודי, אולם לממשלת איי הודו המזרחיים לא היו משאבים בשל המלחמה נגד סולטנות אצ'ה בצפון סומטרה ובשל סלילת מסילות ברזל באי ג'אווה. בעקבות דיון בבית הנבחרים הוחלט כי הפחם יופק בידי הממשלה ולא במימון פרטי, והבנייה החלה. מסילת הרכבת הונחה בין השנים 1887–1891, והמצאת הרכבת המונעת באמצעות גלגל שיניים (אנ') סייעה בקיצור המסלול. ב-1891 החלה הקמת עיר הכורים המתוכננת סאוואהלונטו. מצפון למרכז המסחרי של העיר הוקמו מבני התעשייה לעיבוד הפחם ולאחסונו וכן מבני מנהלה. ממערב למרכז העיר קם אזור המגורים עבור הכורים החופשיים, בית חולים ומתקני ספורט. מחוץ לעיר שכן בית הספר לכריה שנוסד ב-1916, ובית כלא שבו שהו האסירים שהובאו לאומבילין לעבודות כפייה. הפחם שונע לאמאהאבן מדרום לפדאנג לאורך מסילה שאורכה 155 ק"מ, ואוחסן במבני בטון ענקיים שהוקמו בנמל ב-1888. הקמת הנמל הסתיימה ב-1893 והוא השתרע על פני קמ"ר אחד. מכרה הפחם עצמו נפתח ב-1892 והגיע לשיא תפוקתו לפני מלחמת העולם השנייה ב-1930, עת נכרו בו 620,000 טונות של פחם. ההפקה נמשכה בתקופת הכיבוש היפני (1942-1945) ולאחר עצמאות אינדונזיה, וב-1976 הופקו באתר 1.2 מיליון טונות של פחם. ב-2002 המכרה הפתוח נסגר וב-2011 הוא הונגש לתיירות.
כוח העבודה במכרה
עריכהבאתר הועסקו שלושה סוגי עובדים:
- עובדי יום, שעבדו על בסיס שכר יומי, בעיקר תושבים מקומיים (מינאנגקבאו);
- עובדים לפי חוזה שהועסקו לתקופה קבועה של בין 3 ל-5 שנים. עובדים אלה באו בעיקר מאזורים עניים בג'אווה או סינים שגויסו בסינגפור או בפדאנג;
- עובדי כפייה, בעיקר אסירים שהורשעו ונדונו לתקופת מאסר עם עבודת פרך בבתי כלא בג'אווה, באלי, סולאווסי ואיים אחרים בארכיפלג האינדונזי. עובדים אלה נודעו בכינוי "אנשים בשלשלאות" (Orang rantai).
בין שלוש הקבוצות שררו יחסים מתוחים בשל תנאי העבודה הקשים, בייחוד בתקופה המוקדמת של פעילות המכרה. בין קבוצות אתניות שונות הייתה תחרות על המשאבים המוגבלים, והמקום ידע מחאות בשל איכות ירודה של מזון וטיפול רפואי בלתי ראוי[1]. החל משנות ה-20 של המאה ה-20 תנאי העבודה השתפרו במידת מה כדי לשמר את התפוקה במכרה; וכדי להשיג רגיעה במתיחות נעשו מאמצים להפריד בין הקבוצות השונות, בין היתר בהקמת מגורים נפרדים לעובדי הכפייה. במשך השנים היו מקרי נישואין רבים בין כורים ונשים מקומיות, וכיום אוכלוסיית סאוואהלונטו היא הטרוגנית עם שורשים סיניים, מלאים, ג'אווהנזים ומינאנגקבאו.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה