ביל קלינטון

ביל קלינטון
Bill Clinton
	ביל קלינטון, 1993
	ביל קלינטון, 1993
לידה	19 באוגוסט 1946 (בן 78); הופ, ארקנסו, ארצות הברית
שם לידה	William Jefferson Blythe III
מדינה	ארצות הברית
השכלה	תיכון הוט ספרינגס (1964); יוניברסיטי קולג' (1970); בית הספר לשירות חוץ ע"ש אדמונד ולש (1968); בית הספר למשפט של ייל (מאי 1973) ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בת זוג	הילרי קלינטון
	www.clintonlibrary.gov
	20 בינואר 1993 – 20 בינואר 2001; (8 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית	אל גור
	→ ג'ורג' הרברט ווקר בוש ג'ורג' ווקר בוש ←
	9 בינואר 1979 – 18 בינואר 1981; (שנתיים)
	→ ג'ו פרסל פרנק ד. וייט ←
	11 בינואר 1983 – 12 בדצמבר 1992; (9 שנים)
	→ פרנק ד. וייט ג'ים גאי טאקר ←
פרסים והוקרה
	ראו פרסים והוקרה
חתימה

ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטון (באנגלית: William Jefferson "Bill" Clinton; נולד ב-19 באוגוסט 1946) הוא פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כנשיאה ה-42 של ארצות הברית.

קלינטון, שכיהן קודם לכן כמושל ארקנסו, כיהן כנשיא למשך שתי קדנציות בין השנים 1993–2001. כחבר המפלגה הדמוקרטית, נמנה אידאולוגית עם "הדמוקרטים החדשים" (אנ'), ותוכניות רבות שלו זוהו עם המרכז הפוליטי ועם דרך הממשל הפילוסופית הדרך השלישית. קלינטון נבחר ב-1992, בהביסו את הנשיא המכהן ג'ורג' בוש האב. בעת בחירתו בגיל 46, היה לנשיא השלישי הצעיר בהיסטוריה והראשון שנולד בדור הבייבי בום. ארבע שנים לאחר מכן היה קלינטון לדמוקרט הראשון שנבחר לשתי כהונות מאז פרנקלין דלאנו רוזוולט. קלינטון נודע, בין היתר, בסגנון הפופוליסטי בו ניהל את מערכות הבחירות^[1].

תקופת נשיאותו של קלינטון עמדה בסימן של צמיחה כלכלית מואצת לצד היותה של ארצות הברית המעצמה העולמית היחידה עקב התמוטטות ברית המועצות וסיומה של המלחמה הקרה. בשונה מקודמו, קלינטון פעל לערב כוחות אמריקאים במלחמות יוגוסלביה, מאמץ שבא לידי ביטוי בתיווך האמריקאי בהסכם דייטון ובפעולה צבאית במסגרת מבצע כוח מאוחד. קלינטון נמנע ממדיניות רגולטורית ונתן יד חופשית לכלכלת לסה פר. במהלך כהונתו התפתחה בועת הדוט-קום אשר התפוצצה לקראת סיום כהונתו. לאורך נשיאותו מדד המניות עלה ב-15.2% בממוצע בכל שנה, שני רק לנשיאותו של קלווין קולידג'^[2]. בתחילת כהונתו שאף לקדם סדרת חקיקות שאפתניות, מתוכן הוא הצליח להעביר את חקיקת אכיפת החוק הגדולה ביותר בהיסטוריה, אך כשל בניסיונו לקדם רפורמת בריאות לאומית. לאחר שהרפובליקנים השיגו רוב בשני בתי הקונגרס בבחירות אמצע הקדנציה של 1994, התקרב קלינטון למרכז הפוליטי, ונמנע מקידום חקיקות מרחיקות לכת לכל אורך כהונתו.

שמו הטוב של קלינטון נפגע בעקבות פרשת מוניקה לווינסקי, שערוריית ניאוף של קלינטון שבמהלך פרסומה העיד עדות שקר בשבועה ובעקבותיה עמד בפני ניסיון הדחה כושל. קלינטון הוא אחד משלושה נשיאים אמריקאים שהועמדו להליך הדחה, לצד אנדרו ג'ונסון ודונלד טראמפ.

קלינטון סיים את תפקידו עם שיעורי התמיכה הגבוהים ביותר לנשיא בשלב זה בכהונתו מאז מלחמת העולם השנייה, ודורג גבוה בשיעורי תמיכה ציבוריים בין נשיאי ארצות הברית. קלינטון הרבה בניסיונות לתווך בסכסוך הישראלי-ערבי ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, דבר שבא לידי ביטוי בהסכמי אוסלו, הסכם השלום בין ישראל לירדן, הסכם ואי, הסכם שארם, ועידת שפרדסטאון, ועידת קמפ דייוויד ומתווה קלינטון.

נעוריו ותחילת דרכו

בית ילדותו של קלינטון בהופ, ארקנסו

קלינטון נולד בשם ויליאם ג'פרסון בליית' השלישי (William Jefferson Blythe III) בעיירה הקטנה הופ שבארקנסו, הנמצאת בדרום-מערב המדינה. שם זה ניתן לו להנצחת אביו הביולוגי, ויליאם ג'פרסון בליית' השני, שהיה סוכן נוסע ונהרג בתאונת דרכים שלושה חדשים לפני הולדת בנו. אמו, וירג'יניה קלינטון קלי (במקור קסידי; 1923–1994), נסעה לניו אורלינס כדי ללמוד סיעוד לאחר שנולד. היא הותירה את קלינטון בהופ עם הוריה אלדריג' ואדית קסידי, שהחזיקו בבעלותם חנות מכולת קטנה. כאשר היה בן 4 סיימה אמו את לימודיה, ונישאה לרוג'ר קלינטון. המשפחה התגוררה בהוט ספרינגס שבארקנסו, שם החזיק הבעל בסוכנות רכב. ביל הצעיר השתמש בשם משפחתו של אביו החורג, ושינה את שם משפחתו ל"קלינטון" באופן רשמי בעת שהיה נער. בשנת 1956 נולד לקלינטון אח מאמו ואביו החורג, שנקרא רוג'ר הבן. משפחתו של קלינטון הייתה למודת סערות; אביו החורג היה שתיין ומכור להימורים שנהג לעיתים קרובות באלימות כלפי אשתו וגם כלפי בנו רוג'ר, עד שביל נאלץ להתערב פעמים רבות כדי להגן עליהם^[3].

בצעירותו היה קלינטון חבר בתנועת הצופים בעיירה בה הוא גר^[4]. בעת לימודיו התיכוניים שבעיר הוט ספרינגס, היה קלינטון תלמיד מצטיין, קורא נלהב וסקסופוניסט מבטיח. הוא היה חבר במקהלה, וזכה בתחרות מדינתו בנגינת סקסופון. בשלב מסוים אף חשב להקדיש את חייו למוזיקה, כפי שתיאר באוטוביוגרפיה שלו, "חיי" (My Life):

"מתישהו בגיל שש עשרה, החלטתי כי אני רוצה להיות בחיים הציבוריים כנבחר ציבור. אהבתי מוזיקה וחשבתי כי אוכל להיות טוב מאוד בזה, אך ידעתי כי לעולם לא אהיה ג'ון קולטריין או סטן גץ. התעניינתי ברפואה וחשבתי כי אוכל להיות רופא סביר, אך ידעתי כי לעולם לא אהיה מייקל דבייקי. אבל ידעתי כי אוכל להצליח בשירות ציבורי".

קלינטון ציין שני רגעים משפיעים בחייו שתרמו להחלטתו להפוך לדמות ציבורית, אשר אירעו שניהם ב-1963. רגע אחד היה במסגרת ביקור משלחת נוער בבית הלבן, שם התקבל אצל הנשיא ג'ון פ. קנדי. האירוע השני היה כשהאזין לנאומו של מרטין לותר קינג, "יש לי חלום", שהרשימו די על מנת שישנן את הנאום במלואו^[5].

קריירה פוליטית מוקדמת

קלינטון סיים תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון ב-1968 ונבחר לאגודת ההצטינות פי בטא קפא. לאחר מכן זכה במלגת רודז היוקרתית לצורך לימודים באוניברסיטת אוקספורד שבממלכה המאוחדת, שם למד פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה, אך לא סיים את תוארו עקב מעבר ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל. מלחמת וייטנאם התחוללה באותה עת והמעורבות האמריקאית הייתה בשיאה. הונהג גיוס חובה וסטודנטים, עבורם היה מקובל לדחות את הגיוס עד סיום הלימודים, גויסו אף לפני סיום התואר. קלינטון היה ממתנגדי המלחמה ולא היה מעוניין להתגייס. הוא נקט בפעולות שונות כדי להימנע מהגיוס, אך הקפיד לא לעבור על החוק.

בייל הוא פגש בהילרי רודהם, שהייתה תלמידה שם אף היא. הם נישאו ב-1975 ובתם היחידה צ'לסי נולדה ב-1980. במהלך תקופת הלימודים עבד בין השאר כמתמחה בוועדת יחסי החוץ של הסנאט, ולבסוף סיימם עם קבלת תואר J.D. מבית הספר למשפטים של ייל ב-1973. בזמן מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1972 עבד עבור המועמד הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן במשרד בטקסס.

בתום לימודיו החל לעבוד בהוראת משפטים באוניברסיטת ארקנסו, ולאחר מכן נבחר לתובע הכללי של ארקנסו בשנת 1976. קלינטון כמעט ולא זכה לתחרות בבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הדמוקרטית, ונבחר ללא אופוזיציה כלל בבחירות הכלליות.

קלינטון כמושל ארקנסו הצעיר (1978) לצד הנשיא ג'ימי קרטר

בשנת 1978, עם היבחרו למושל ארקנסו בגיל 32, היה למושל מדינה המכהן הצעיר ביותר בארצות הברית, וכן למושל הצעיר ביותר זה 40 שנה בארקנסו. תקופת כהונתו הראשונה כמושל הייתה עמוסת קשיים, בכלל זה מס לא פופולרי על כלי רכב וזעם ציבורי על בריחת אסירים קובניים מבית הכלא. בחירתה של הילרי רודהם לשמור על שם נעוריה עת הייתה הגברת הראשונה של ארקנסו לא התקבלה בעין יפה בארקנסו השמרנית. אחרי תקופת כהונה בודדת הפסיד קלינטון ליריבו הרפובליקני פרנק ד. וייט ב-1980.

בהיותו חופשי ממשרה רשמית, התפנה קלינטון לטפל במכשולים שהובילו לכשלונו הפוליטי: טיפח מערכת יחסים עם הקהילה העסקית ושב והתקבל בממסד הפוליטי של ארקנסו. הילרי אימצה את שם המשפחה של בעלה ומילאה תפקיד מסורתי יותר של אשת פוליטיקאי, בה בשעה שבלא יחסי ציבור ביססה את עצמה ככוח פוליטי בזכות עצמה בזכות כישוריה כמשפטנית. בשנת 1982 נבחר קלינטון למושל בשנית ושירת בחמש תקופות כהונה נוספות, עד היבחרו לנשיא בשנת 1992. בהיותו מושל הוא חתם על צו הוצאה להורג של רונלד ג'ין סימונס שהרג 16 אנשים כולל בני משפחתו.

כניסתו הראשונה של קלינטון לפוליטיקה ברמה ארצית הייתה בשנת 1988, עת הוזמן לשאת דברים בוועידת המפלגה הדמוקרטית ולהציג את מייקל דוקאקיס, מושל מסצ'וסטס ומועמדה לנשיאות. נאומו של קלינטון, שתוזמן לרבע השעה האחרונה של הוועידה, נתפס ככישלון מהדהד, בעקבות דבריו שארכו זמן רב יותר מזה שהוקצה להם.

על אף מכשול זה, התכונן קלינטון להתמודדות במירוץ לנשיאות של שנת 1992 מול הנשיא המכהן, ג'ורג' הרברט ווקר בוש. בתקופה שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה נדמה היה כי ניצחונו בבחירות של הנשיא בוש מובטח, ולאור זאת נמנעו מספר מועמדים דמוקרטיים בולטים מלהתמודד.

מועמדותו כמעט נקטעה באיבה כאשר צעירה מארקנסו בשם ג'ניפר פלאוורס טענה שהיה לה רומן איתו. אולם ראיון משותף של בני הזוג קלינטון בתוכנית 60 דקות של CBS בו הם הודו ב"קשיים בחיי הנישואין" והילרי עמדה לצידו, החזיר אותו למרוץ. בבחירות המקדימות בניו המפשייר הוא הגיע במקום שני קרוב, אחרי פול סונגאס ממסצ'וסטס השכנה, והוכתר בתואר "The Comeback Kid". בעקבות ה"מומנטום" שצבר מניו המפשייר, וכשנעזר בניצחונות רבים במדינות הדרום, הצליח בסופו של דבר לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות.

קלינטון בחר בסנאטור אל גור להיות מועמדו לתפקיד סגן נשיא. בתחילה עוררה בחירה זו ביקורת מצד יועציו, הואיל ומוצאו של גור ממדינת טנסי הגובלת בארקנסו, בעוד שבדרך כלל נהוג לבחור מועמד לסגן הנשיא שמכסה אזורים בהם המועמד לנשיאות זקוק לחיזוק פוליטי. עם זאת, בדיעבד נחשב מינוי זה כמינוי מוצלח שתרם לניצחון בבחירות הכלליות.

נשיאותו (1993–2001)

ביל, הילרי וצ'לסי קלינטון.
צילום משותף מתחילת כהונתו

בעת נשיאותו, קידם קלינטון מגוון רחב של חקיקה ותוכניות, שרבים מהם נכנסו לתקוף או יושמו דרך הרשות המבצעת. מדיניותו, ובפרט הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה ורפורמת הרווחה שהוביל, נחשבו לגישת הממשל הפילוסופית של "הדרך השלישית" (Third Way) המאפיינת את המרכז הפוליטי, שמשלבת בין קפיטליזם ושוק חופשי לתוכניות רווחה. בנושאים תקציביים מדיניותו הפיסקלית השמרנית עזרה להפחתת הגירעון^[6]. לאורך שנות כהונתו, התאפיין ממשלו של קלינטון בצמיחה כלכלית יציבה, ירידה באבטלה והתעצמות ההון באמצעות התחזקות שוקי המניות. קלינטון עמד בראש התקופה הארוכה ביותר בעת שלום של התרחבות כלכלית בהיסטוריה האמריקאית. אגף התקציב בקונגרס דיווח על עודף תקציבי של 69 מיליארד דולר ב-1998, 126 מיליארד ב-1999, ו-236 מיליארד בשנת 2000, לאורך שלוש שנות הכהונה האחרונות של קלינטון^[6]. לקראת סיום נשיאותו, עבר קלינטון לניו יורק ועזר לרעייתו להיבחר לסנאט של ארצות הברית.

קלינטון זכה למנות שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. תחילה הוא מינה את רות ביידר גינסבורג ב-1993, ולאחר מכן את סטיבן ברייר ב-1994. שני מינויו הם ממוצא יהודי. לבתי המשפט הפדרליים לערעורים מינה 66 שופטים, ולבתי המשפט הפדרליים המחוזיים 305 שופטים.

מערכת הבחירות לנשיאות

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992

כשיועציו האסטרטגיים הבכירים הם ג'יימס קארוויל ופול בגלה, זכה קלינטון בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 1992, כאשר התמודד מול הנשיא המכהן ג'ורג' הרברט ווקר בוש ומול המועמד העצמאי רוס פרו, תוך התבססות על מצע השם דגש על נושאי פנים, ובייחוד על ההאטה בכלכלה בתקופה שקדמה לבחירות.

במהלך תקופת הבחירות הדגישו יריביו של קלינטון ענייני אישיות ואופי, לרבות התחמקותו של קלינטון מגיוס בזמן מלחמת וייטנאם ותשובתו השנויה במחלוקת לגבי שימוש במריחואנה ("לא שאפתי לריאות"). הועלו מצד יריביו גם האשמות לגבי היותו רודף שמלות ולגבי מעורבותו בעסקים מפוקפקים.

בוש איבד תומכים שמרנים רבים עקב הפרת התחייבותו מנאומו המפורסם "קיראו את שפתיי: לא יהיו מיסים חדשים!", שהתקיים במסגרת קמפיין הנשיאות שלו בשנת 1988, שבו הבטיח שלא להעלות את המיסים בארצות הברית. הכלכלה הייתה במיתון, וכוחו הגדול של בוש, מדיניות החוץ, נעשה חשוב פחות לאחר פירוק ברית המועצות ותבוסת עיראק במלחמת המפרץ. במסע בחירות זה, ועל רקע הקשיים בו, נטבע הביטוי "זאת הכלכלה, טמבל" במטה הבחירות של קלינטון, שהיווה את תמצית הביקורת כלפי מדיניותו הכלכלית של בוש. הדמוקרטים יצרו זיקה בין המיתון שאליו נקלעה כלכלת ארצות הברית בשלהי כהונתו של בוש לבין טעויות במדיניותו.

קלינטון זכה בריבוי קולות המצביעים, ובניצחון גדול בחבר האלקטורים המסתכם בכ-370 קולות לעומת 168 ליריבו. בחירתו קטעה רצף של 12 שנים של שליטה רפובליקנית בבית הלבן, וכן הביאה את הדמוקרטים לשליטה מלאה בכל שלוחות השלטון הפדרלי (שני בתי הקונגרס) לראשונה מאז סיום נשיאותו של ג'ימי קרטר.

קלינטון עם סגן הנשיא אל גור, 1993

כהונתו כנשיא

קלינטון מושבע לנשיאות, 20 בינואר 1993

ביל והילרי קלינטון, במהלך כהונתו

מיד עם כניסתו לתפקיד, קיים קלינטון את הבטחתו מתקופת מסע הבחירות וחתם על "החוק לחופשה עקב אירועים משפחתיים ובריאותיים", חוק שחייב מעסיקים גדולים לאפשר לעובדים לקחת חופשה ללא תשלום בנסיבות של מקרה חירום משפחתי או רפואי. בניגוד לפופולריות שהביאה לו החלטה זו, גרר חוסר נכונותו לממש את הבטחתו לאפשר להומוסקסואלים מוצהרים לשרת בזרועות הצבא ביקורת, הן משמאל (על היותו הססן יתר על המידה בקידום זכויות ההומוסקסואלים) והן מימין (על חוסר רגישותו למסורת הצבאית). לאחר דיונים ממושכים הסכימו קלינטון והפנטגון על מדיניות של התעלמות ("Don't ask, don't tell") ביחס להעדפותיהם המיניות של מגויסים, מדיניות שקוימה הלכה למעשה עד שבוטלה בשנת 2010 על ידי ממשיכו בתפקיד, ברק אובמה.

מקץ שנתיים לכהונתו, הביאו בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס לאיבוד הרוב הדמוקרטי בשני בתי הקונגרס גם יחד לראשונה מזה 40 שנה, הפסד שמיוחס לכישלון התוכנית ליצור מערכת ביטוח בריאות מקיפה, תוכנית שקודמה על ידי הגברת הראשונה, הילרי קלינטון.

לאחר הבחירות של 1994, הופנה אור הזרקורים אל "החוזה עם אמריקה", מסמך שהובל על ידי יו"ר בית הנבחרים החדש, הרפובליקני ניוט גינגריץ', מעין מצע בחירות שהבטיח העברה של "רפורמות שמרניות" לחיזוק מוסד הנשיאות בנושאי תקציב ומסים. הנשיא קלינטון והקונגרס הרפובליקאי התקוטטו בנושאי תקציב, שגרמו לשיתוק בפעולות הממשלה. שיתוק זה דווקא פגע ברפובליקנים והעלה את הפופולריות של קלינטון. שיפור דרמטי ביחס הציבור אל קלינטון חל בזכות תגובתו לפיצוץ בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי ב-19 באפריל 1995.

בבחירות לנשיאות ב-1996 נבחר קלינטון מחדש בהפרש ניכר וגבר על יריבו הרפובליקני בוב דול, שכיהן כסנאטור מקנזס, אך הרפובליקנים שמרו על שליטתם בקונגרס (הגם שהפסידו מספר מושבים). קלינטון היה הנשיא הדמוקרט הראשון שזכה לכהן שתי קדנציות מלאות מאז הנשיא פרנקלין רוזוולט.

כהונה שנייה

קלינטון פיתח יחסי עבודה קרובים עם טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה שנבחר בשנת 1997, וגילה עניין אישי בסכסוך בצפון אירלנד. בתקופת כהונתו אף ביקר באירלנד שלוש פעמים לצורך קידום השלום. קלינטון היה שושבין בהנעת התהליך שהוביל לפירוק מחתרת ה-IRA מנשקה ב-23 באוקטובר 2001.

מלבד תהליכי השלום עמד קלינטון מאחורי שיגור כוחות אמריקאים להתערבות במשבר בקוסובו שבבלקן ובסומליה. ב-1998 הוא הורה לתקוף בטילי שיוט כוחות של אל-קאעידה באפגניסטן, בעקבות הפיגועים שלהם בשגרירויות האמריקאיות בקניה ובטנזניה.

בשנת 1999, לראשונה מאז שנת 1969, הציג תקציב מדינה מאוזן יחד עם הקונגרס הרפובליקני, שהביא לעודף תקציבי ולתקופת הצמיחה הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקאית בעת שלום^[6].

פרשות ווייטווטר, מוניקה לוינסקי וניסיון הדחתו

ערך מורחב – פרשת מוניקה לווינסקי

על כהונתו של קלינטון העיבו מספר פרשות בהן ווייטווטר ומוניקה לוינסקי. לאורך רוב תקופת כהונתו פעל תובע מיוחד שמונה לחקור את פרשת ווייטווטר, שעסקה בפרויקט נדל"ן שכשל, שבה היו מעורבים קלינטון ורעייתו הילרי והחלה בימיו של קלינטון כמושל ארקנסו. קנת' סטאר מונה לתפקיד ולבסוף לא מצא ראיות כנגד בני הזוג. אולם בשלב מסוים הגיע לידיו מידע אודות קלינטון ומוניקה לוינסקי והוא החליט להרחיב את החקירה לפרשה זו. קלינטון קיים קשר מיני עם מתמחה צעירה בת 22 בשם מוניקה לווינסקי. בתביעה אזרחית שהגישה נגדו אישה אחרת, פולה ג'ונס, הוא התבקש להגיש תצהיר בו הוא נשאל אודות יחסיו עם לוינסקי. הוא הכחיש שקיים עימה יחסי מין ועל התצהיר הכוזב נחקר על ידי סטאר. לינדה טריפ, מי שהייתה מיודדת עם לוינסקי, העבירה לו הקלטות של שיחותיה עם לוינסקי בהן היא מתארת את יחסיהם ובנוסף הייתה ברשות לוינסקי שמלה מוכתמת שהיוותה ראיה לכך שהם קיימו מגע מיני אוראלי. הפרשה נחשפה לציבור לראשונה בינואר 1998, וקלינטון הכחיש בציבור כי קיימו יחסי מין "לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת, העלמה לווינסקי". לאחר שהוכח כי אכן קיימו יחסי מין ולאחר שנחקר בפני חבר מושבעים גדול הוא הודה ברבים בכך באוגוסט 1998 וציין כי היחסים היו לא נאותים.

לאחר שסטאר הגיש את הדוח שלו לקונגרס, החליט בית הנבחרים לפתוח נגדו בהליך הדחה (Impeachement) באשמת עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. בית הנבחרים החליט להאשימו ברוב של 228 כנגד 206. משפט ההדחה התנהל בסנאט שזיכה אותו ברוב של 55 כנגד 45. הייתה זאת הפעם השנייה בתולדות ארצות הברית שבית הנבחרים החליט להאשים נשיא ולפתוח במשפט הדחה כנגדו.

בעקבות המקרה רישיון עורך הדין שלו הושעה לחמש שנים בארקנסו וכמו כן הוא הושעה לחמש שנים מהופעות בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית. השופטת בתביעה האזרחית של פולה ג'ונס קנסה אותו ב-90,000 דולר על ביזיון בית המשפט בכך שהגיש תצהיר כוזב במשפט^[7].

אישיותו ודעותיו

קלינטון בפרלמנט הבריטי בלונדון, 1995

בהיותו הנשיא הראשון לדור הבייבי בום, נתפס קלינטון כמסמן את פער הדורות לעומת הנשיאים שקדמו לו והוא נחשב לנשיא שמגלם בסגנונו אופי לא רשמי ועממי של נשיא. בסגנון הרטורי הקליט שלו והשימוש החלוצי שעשה בסמלי תרבות הפופ במהלך הקמפיין שלו, נודע קלינטון, לעיתים קרובות לשלילה, בתור "נשיא ה-MTV", כינוי שהודבק לו לאחר הופעתו ב-MTV במהלך מסע הבחירות שלו. על אף שהופעה זו סייעה לו לזכות בתמיכתם של בני דור ה-X, גררה ההופעה ביקורת נרחבת על הראוותנות וחוסר הענייניות שבה.

מעמדה החזק של הילרי קלינטון בממשל משך אל עבר הגברת הראשונה מידה של תשומת לב וביקורת שלא נרשמו מאז ימיה של אלינור רוזוולט בתפקיד. אנשים רבים זיהו בזוג שותפות פוליטית שטרם נודעה כמותה. המבקרים בחרו להשוות אותם לחואן ואויטה פרון בארגנטינה. הועלתה אף טענה שהילרי, ולא הנשיא, היא הדומיננטית מבין השניים בשותפות זו.

אנשים בעלי השקפה חברתית שמרנית נרתעו מהזדהותו של קלינטון עם נוער הפרחים בתקופת בחרותו, וחלקם ביקרו אותו על ששהה בלימודים באנגליה ולא התגייס למלחמת ווייטנאם. הסברו של קלינטון בנוגע לניסיונו עם מריחואנה ("לא שאפתי לריאות") החליש יותר את תדמיתו בקרב השמרנים. בנוסף לכל אלו עלו מדי פעם שמועות על היותו "רודף שמלות". מספר נשים כמו פאולה ג'ונס, ג'ניפר פלאוורס וקתרין וילי טענו כי קלינטון שכב איתן במהלך נישואיו להילרי קלינטון. עובדת שירותי בריאות בשם חואניטה ברודריק מסרה עדות כי נאנסה פעמיים על ידי קלינטון, בעת כהונתו כמושל. לארבע ההאשמות האלו (עם פולה ג'ונס קלינטון הגיע להסכם כספי) נוספה עוד שורה של נשים עם טענות דומות.

קלינטון היה שמרני יותר ממועמדים דמוקרטיים קודמים לנשיאות בנושאים רבים ותמך בעונש מוות, בעוצר לילה לקטינים, בתלבושת אחידה בבתי ספר ובנושאים אחרים למגינת לבם של תומכי זכויות הנוער, ואף הרחיב בצורה משמעותית את המלחמה בסמים בתקופת כהונתו. אף על פי שעבד יחד עם יריביו הרפובליקנים בקונגרס והגיע עמם לפשרות, לדעת רבים לא הצליח לשנות את המוניטין שיצא לתקופת כהונתו בתודעתם של יריביו.

אחוזי התמיכה בקלינטון נעו בין 40% ל-55% לאורך הקדנציה הראשונה שלו, אך עם תחילת כהונתו השנייה, ובפרט לאחר ניסיון הדחתו ב-1998, זינק שיעור התמיכה הציבורית בו והגיע לשיא. הוא נחשב לאחד הנשיאים הפופולריים ביותר שהיו. על פי סקר משותף של CBS והניו יורק טיימס, סיים קלינטון את נשיאותו עם שיעורי תמיכה של 68%, לצד נשיאים כגון פרנקלין דלאנו רוזוולט ורונלד רייגן בעת סיום תפקידם^[8].

קלינטון, ישראל והיהודים

קלינטון לצד חוסיין, מלך ירדן ויצחק רבין על מדשאות הבית הלבן, במסגרת החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן, יולי 1994

קלינטון היה מבין הנשיאים האמריקאים האהודים ביותר בישראל, וכמו גם מן המעורבים ביותר בענייני ישראל והתהליך המדיני בינה לבין הפלסטינים.

קלינטון נודע ביחסו החם ליהדות ולישראל. בתו צ'לסי נשואה ליהודי, מארק מזווינסקי ומספרם הרב של העוזרים והיועצים היהודיים שלו אף גרם להרמת גבות בחלק מהחברה האמריקנית. בתקופת מערכת הבחירות סיפר שהוא מחויב לישראל ולביטחונה בגלל הבטחה שלו לכומר המנוח שלו בה אמר כי לעולם לא ינטוש את ישראל.

יצחק רבין, יאסר ערפאת וקלינטון בעת חתימת הסכם אוסלו א' ב-בית הלבן ב-13 בספטמבר 1993

קטע הסיום מהספדו של קלינטון את יצחק רבין בהלווייתו, בו אמר בעברית "שלום חבר", סיסמה שהפכה לסמל של האבל על רצח רבין

במהלך כל שמונה שנות כהונתו, היה קלינטון מעורב רבות בתהליכים המדיניים במזרח התיכון. עם תחילת כהונתו נחתם בבית הלבן הסכם אוסלו א'. אף על פי שממשלו לא היה מעורב במגעים לקראת ההסכם, קלינטון אימץ את התהליך בחום, והבטיח לערוב לביטחון ישראל אם היא תיקח סיכונים למען השלום. בהמשך השתתף בגיבוש הסכם השלום בין ישראל לירדן, ואף השתתף בטקס החתימה על ההסכם, שנערך ב-26 באוקטובר 1994 במעבר הגבול החדש שבין ישראל לירדן, מצפון לאילת. לאחר טקס החתימה ביקר קלינטון גם בתל אביב.

את אהדת הקהל בישראל קיבל קלינטון לאחר רצח יצחק רבין. הוא היה המנהיג הראשון שעלה לשידור עוד בערב הרצח והספיד את רבין. במהלך הנאום הוא אמר בעברית "שלום חבר", סיסמה שהפכה לסמל של האבל על רצח רבין. קלינטון השתתף בהלווייתו של רבין בירושלים, ובהספדו אף חיבר בין הרצחו של יצחק רבין לעקידת יצחק שהייתה בפרשת אותו שבוע.

לאחר רצח רבין הגביר קלינטון את מעורבותו בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים. במרץ 1996, לאחר גל פיגועי ההתאבדות שאירע בתחילת החודש בישראל, בא לביקור שלישי בארץ, בתום "ועידת עושי השלום" בשארם א-שייח', ביקור שנתפס על ידי הימין כמי שמטרתו הייתה לסייע לשמעון פרס במערכת הבחירות. עם פרוץ אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996, מיהר לזמן אליו את בנימין נתניהו ויאסר ערפאת, בשביל להרגיע את המצב, אף על פי שהיה זה ערב הבחירות לנשיאות. באוקטובר 1998 זימן שוב את נתניהו וערפאת, והביא לחתימת הסכם ואי.

ביקורו הרביעי בישראל היה בדצמבר 1998, לאחר חתימת הסכם ואי, בו ביקר בישראל וברצועת עזה שם התארח בישיבת המועצה הלאומית הפלסטינית שאשררה את ביטול סעיפי האמנה הפלסטינית שקראו להשמדת ישראל. עם היבחרו של אהוד ברק לראשות הממשלה, הוא כינס ועידה נוספת בשם "בואי", בהשתתפות ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שראע, אולם ועידה זו נכשלה להביא הסכם ישראלי סורי, כמו גם פגישתו עם חאפז אל-אסד.

ביולי 2000 כינס קלינטון את ועידת קמפ דייוויד השנייה על פי בקשת אהוד ברק ולמורת רוחו של יאסר ערפאת. אולם בוועידה נכשל הניסיון להגיע להסכמה על הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים. הוועידה נכשלה. באוקטובר באותה השנה פרצה האינתיפאדה השנייה. עם פרוץ האינתיפאדה ניסה קלינטון לתווך בין הצדדים, והציע את מתווה קלינטון להסדר קבע, אולם ניצחונו של ג'ורג' בוש בבחירות שמו קץ ליוזמה.

לאחר סיום כהונתו כנשיא ביקר קלינטון בישראל כמרצה בכנס של חברה מסחרית בתל אביב, בחגיגות יום ההולדת השמונים והתשעים לשמעון פרס (בשנים 2003 ו-2013) וכאורח הכבוד בעצרות הזיכרון לרצח רבין; הן בציון 10 שנים להירצחו בשנת 2005, והן בעצרת הזיכרון במלאת 20 שנה למותו. במסגרת ביקורו ביוני 2013 בישראל, לרגל חגיגת יום הולדת התשעים לפרס, העניק ראיון אישי לאילנה דיין – העוסק ביחסיו עם רבין, ברגעים בהם נודע לו על מותו ובמחשבותיו עליו. הראיון שודר רק שנתיים לאחר מכן, באוקטובר 2015, כאשר הגיע לנאום בעצרת לזכרו של רבין^[9]. ביולי 2016 הכריז באירוע בחירות של אשתו כי הוא הציע לפלסטינים מדינה, אך אלו סירבו. כמו כן ציין כי העזתים משתמשים בנשים וילדים כמגן אנושי ולמרות זאת שני הצדדים אינם חפים מפשע ולא תמיד הוא הסכים עם ישראל במדיניותה (מקור) בספטמבר 2016 הגיע פעם נוספת לישראל, ונשא נאום הספד בהלוויית שמעון פרס.

לאחר הנשיאות

קלינטון עם הנשיא ברק אובמה והיועצת לנשיא ולרי ג'ארט, יולי 2010

קלינטון ממשיך לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים; על ידי מתן נאומים, בגיוס כספים, ובייסוד ארגוני צדקה – לרבות הקרן שהוא עומד בראשה – קרן קלינטון. במסגרת קרן זו הוא פועל למיגור משבר האקלים על ידי פיתוח פרויקטים ומציאת פתרונות בתחומי האנרגיה והקיימות^[10]. עם סיום נשיאותו פעל להקמת המרכז הנשיאותי על שמו הנמצא בליטל רוק, שנפתח לציבור בנובמבר 2004. הוא לקח חלק בכל ועידה דמוקרטית לאומית מאז 1988, בהן נאם בשעת שיא, וכן במערכות הבחירות עצמן.

הוא לקח גם חלק במסע הבחירות של רעייתו לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008 בעת שהתמודדה בבחירות המקדימות מול ברק אובמה.

בשנת 2011 משך תשומת לב עולמית עקב השינוי שנקט בתזונתו, שהתרחש בין היתר עקב מספר ניתוחי לב שעבר. קלינטון, שהתפרסם בימי נשיאותו באהבתו לג'אנק פוד, התחיל לנהל אורח חיים טבעוני^[11]^[12].

ב-2012, השתתף באופן פעיל במאמצי בחירתו המחודשת של הנשיא המכהן, ברק אובמה^[13].

סייע לקמפיין של הילרי בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016, שבסופו הפסידה לדונלד טראמפ.

בתו היחידה, צ'לסי קלינטון, נישאה ב-31 ביולי 2010 לבנקאי ההשקעות היהודי מארק מזווינסקי בריינבק שבניו יורק. בספטמבר 2014 הפך לסבא כשבתו צ'לסי ילדה בת^[14].

סרטים וספרים בעקבותיו

הסרט "צבעי השלטון" בו מגלמים ג'ון טרבולטה ואמה תומפסון את בני הזוג קלינטון, מנסה לשחזר את המירוץ לנשיאות של שנת 1992 של ביל קלינטון. בסרט מוצג קלינטון כאדם אנושי שבין היתר מתנגד למירוץ נגטיבי והכפשת יריבים, ועם זאת כאדם חלש אופי שנכנע ליצריו, שלעיתים מותיר לאחרים לנקות את מחדליו.

פרסים והוקרה

פסלו של ביל קלינטון בפרישטינה, בירת קוסובו

מכללות ואוניברסיטאות רבות זיכו את קלינטון בתוארי כבוד. הוא עמית כבוד באוניברסיטת אוקספורד, בה למד כזוכה מלגת רודז. בתי ספר נקראו על שמו, ופסלים נבנו כדי לחלוק לו כבוד. עם מדינות ארצות הברית בהן הוא הוכר נמנות מיזורי, ארקנסו, קנטקי וניו יורק. הוא קיבל את מדליית השירות הציבורי המצוין של מחלקת ההגנה על ידי המזכיר ויליאם כהן ב-2001. קלינטון זכה לכבוד ולהכרה בדרכים נוספות רבות, בארצות המונות את צ'כיה, פפואה גינאה החדשה, גרמניה וקוסובו. למען הכרת תודה על עזרתו במלחמת קוסובו, שינתה המדינה את שם רחוב מרכזי בבירתה פרישטינה ל"שדרות ביל קלינטון", וכן הציבה פסל מונומנטלי שלו.

ב-2013 קיבל קלינטון את עיטור נשיא מדינת ישראל מידי נשיא מדינת ישראל שמעון פרס^[15]. באותה שנה זכה למדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ברק אובמה.

רשימת פרסים

פרס קרל הגדול (2 ביוני 2000)
הצלב הגדול של מסדר הכבוד וההצטיינות הלאומי של האיטי (2011)
דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מקגיל (16 באוקטובר 2009)
פרס TED (2007)
פרס פולברייט (2006)
מלגת רודס (1968)
אוסגר (2008)
פרס NAACP Image - פרס הנשיא (2001)
פרס דאבל ספיק (1997)
פרס החופש (2005)
עיטור ארבע החירויות – מדליית החירות (2005)
דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הופסטרה
מסדר הכבוד וההצטיינות הלאומי של האיטי
טקס הגראמי ה-47
מסדר התקווה הטובה
מסדר האריה הלבן
מסדר מובארכ הגדול
עיטור נשיא מדינת ישראל
מסדר אבן סעוד
מסדר הצלב של טרה מריאנה
עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
מסדר הניצחון של גאורגיוס הקדוש
מדליית הכבוד של האליס איילנד
פרס ג'יימס פארקס מורטון לבין-דתיות
פרס צלחת הזהב
פרס אזרח העולם של סרז'יו ויירה דה מלו
הצלב הגדול של מסדר האריה הלבן
מדליית החירות של פילדלפיה
פרס גראמי
מדליית החירות הנשיאותית
צווארון מסדר התקווה הטובה
מסדר הרפובליקה של טורקיה
מסדר לוגוהו
מסדר טומאש מסריק
מסדר הצלב של טרה מריאנה, דרגה ראשונה
מסדר החופש

ראו גם

המרכז והפארק הנשיאותי על שם ויליאם ג'. קלינטון – מרכז הנצחה בארקנסו הכולל ספרייה, ארכיון, מוזיאון ומוסדות נוספים.
הקבינט של ארצות הברית בממשל ביל קלינטון

לקריאה נוספת

ביל קלינטון, חיי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005. (הספר בקטלוג ULI)

James Bovard, Feeling Your Pain: The Explosion and Abuse of Government Power in the Clinton-Gore Years (2000) ISBN 0-312-23082-6
Joe Conason and Gene Lyons, The Hunting of the President: The Ten-Year Campaign to Destroy Bill and Hillary Clinton (2003) ISBN 0-312-27319-3
Elizabeth Drew, On the Edge: The Clinton Presidency (1994) ISBN 0-671-87147-1
David Gergen, Eyewitness to Power: The Essence of Leadership. (2000) ISBN 0-684-82663-1
Nigel Hamilton, Bill Clinton: An American Journey (2003) ISBN 0-375-50610-1
Christopher Hitchens, No One Left to Lie to: The Triangulations of William Jefferson Clinton (1999) ISBN 1-85984-736-6
Michael Isikoff, Uncovering Clinton: A Reporter's Story (1999) ISBN 0-609-60393-0
Mark Katz, Clinton and Me: A Real-Life Political Comedy (2004) ISBN 978-0-7868-6949-7
Richard Posner, An Affair of State: The Investigation, Impeachment, and Trial of President Clinton (1999) ISBN 0-674-00080-3
פיטר לוי The Encylopedia of the Clinton Presidency, (Westport: CT: Greenwwod, 2001). ISBN 9780313312946